המסע האישי שלי

"לימים הבנתי שתיארו ילדה עצמאית, שיש לה דעות… מאמינה בעצמה בדיוק כמו שאדם צריך."

כילדה היו לי חיים נפלאים, גדלתי יחפה בין פרדסים ולולים, לצד הפסטורליות של ראשית שנות ה-70, הוגדרתי כילדה 'דעתנית', התואר הזה ליווה אותי שנים רבות, גם בבגרותי.
הם, המבוגרים, ראו ילדה 'דעתנית', לעיתים אף חצופה, עקשנית ועוד הרבה מילים לא נחמדות. לימים הבנתי, שבסך הכל הם תיארו ילדה עצמאית, שיש לה דעות, רעיונות, מחשבות ורגשות שהיא יודעת לבטא, אוהבת לחקור וללמוד, להתנסות כמה שאפשר והכי חשוב – מאמינה בעצמה בדיוק כמו שאדם צריך. אחת החוויות שהשפיעו עלי היא 'סיפור המכולת'.

כשהייתי ילדה, נשלחתי לא אחת למכולת השכונתית. כילדה חשבתי שזו משימה דיי מיותרת עבורי, כי ההליכה משעממת , כי הייתי צריכה לזכור את רשימת הקניות, אז עדיין לא ידעתי לקרוא או לכתוב (למרות שפיתחתי לעצמי שיטות לזכור פרטים, ומשתמשת בהן עד היום), גם במכולת היה משעמם, כי צריך להמתין בתור. בקיצור, מסוג המטלות שהמבוגרים נתנו לי כילדה ולא אהבתי לעשות.

באחת הפעמים בעודי מחכה בסבלנות לתורי. מבואסת ומתוסכלת ששוב אני עושה משימה של המבוגרים. איש אחד, שהגיע לתור אחרי, העז להושיט יד מעל הראש לי ולומר למוכר "תרשום לי". כל התיסכול שהיה לי על מבוגרים שלא אכפת להם מילדים, הציף אותי.

הסתובבתי לאיש ההוא ואמרתי לו במבט נוקב "אממ, סליחה! זה ממש לא בסדר!! אני מחכה בתור! אתה לא יכול לעקוף אותי. תחכה גם!!"
שניהם, המוכר והאיש ההוא, הורידו מבטם לקול ששמעו בגובה השולחן, ומיד הרימו מבט זה לזה, צחקו ואמרו "איזו חמודה" וכאילו שלא די בכך – המשיכו בפועלם, מבלי לכבד את המקום שלי 😡 הרגשתי זעם, תסכול ועם עיניים לחות שמנסות לא לבכות.

כל הדרך הביתה שיננתי רשימה אחרת:
"לזכור את העיניים של הילדים,
לזכור את הרגשות של הילדים,
לזכור להקשיב לילדים,
לזכור את הילדים כשאהיה מבוגרת".
לימים, הפכתי למבוגרת (כן זה קרה גם לי🤷🏻‍♀️) תמיד זכרתי את שהבטחתי לילדה שהייתי.
מאז ועד היום, בכל פעם שפוגשת ילד או ילדה, מרגישה קרובה אליהם.
הבטחתי ומקיימת – מתבוננת בעיניים שלהם, מקשיבה לרגשות שלהם ומתייחסת אליהם כאנשים עם חשיבה עצמית.
עכשיו כל שנותר לי, הוא להעביר הלאה לעוד מבוגרים שהיו פעם ילדים, את חשיבות הכבוד לילדים.