המקום המשותף שכולנו היינו בו משפיע עלינו עד היום.
מה המקום המשותף שכולנו היינו בו? זהו אינו מקום פיזי, אלא מקום בזמן
המקום שנקרא "ילדות" זה המקום היחיד שכולנו היינו בו פעם.
הילדות, השפיעה על מי שאנחנו היום.
על מה עשינו עד כה? ועל איך אנחנו השפענו על אחרים?
יש דבר אחד שמשותף לנו בילדות, זהו צורך קיומי וחיוני, הרצון שישימו לב אלינו * שיראו אותנו * שידעו שאנחנו חשובים ומשמעותיים * שהדעה שלנו נחשבת * בעיקר למבוגרים שנמצאים בסביבה שלנו.
לעומת המשותף, יש כל כך הרבה שונה, משום שכל אחד וכל אחת הביעו את הצורך הקיומי הזה בדרך אחרת, שונה ומיוחדת. לעיתים הדרך שבחרנו כדי להביע עצמנו, משמשת אותנו מאז הילדות עד היום.
אולי נעצור לרגע ונתבונן מנקודת המבט שלנו היום על ילדים, שהרי 'מחר' הם יהיו המבוגרים שימלאו את העולם, ו… איזה מן עולם זה יהיה?
אולי כך נזכור מה באמת חשוב שיקבלו מאיתנו המבוגרים.
האם אנחנו מעניקים להם כלים עם ערכים חשובים לחיים?
למשל, יש ילדים שהם חוקרים כל דבר, רוצים להבין איך זה עובד, מפרקים, בודקים, מנסים. מה קורה כאשר המבוגרים בסביבה כועסים על אותו ילד, או ילדה כי משהו נשבר או נהרס בבית? מה המסר שהם מקבלים מאיתנו המבוגרים?
דוגמה נוספת היא ילדים שיושבים בצד וכאילו כלום לא קורה איתם. לעיתים למבוגרים יש נטייה לעודד אותם לעשייה במשפטים כמו "למה אתה בצד כל הזמן? קום לשחק עם חברים", אך הילדים ההם מתכנסים עוד יותר פנימה לתוך עצמם. בעצם, מה המסר שאנו המבוגרים שולחים להם בתגובה שלנו?
כדוגמה אחרונה אתייחס לילדים שלעיתים נראים כמוחצנים, אולי אף חצופים. ילדים שנראים מאוד פעלתניים, לא אוהבים שאומרים להם מה לעשות, הם רוצים לבד.
מאוד דומים לאותם ילדים שכל הזמן בקופצנות וטיפוס על כל דבר.
מה המסר שהם מקבלים מהמבוגרים שנוזפים בהם?
האם אפשר לפתח את ההתנהגויות הטבעיות שלהם לחוזקות שישרתו אותם בעתיד?
התשובה היא כן, אפשר בהחלט. בעזרת התבוננות מזווית אחרת בילדים אפשר לראות כיצד האתגר הופך לחוזקה. התבוננות זו עוזרת להבין את הצורך הפנימי של הילד/ה כך שבזכות ההבנה ניתן לחזק את הדפוס ההתנהגותי לכדי כישרון.
איך אפשר לעודד חקר וסקרנות? כך שאולי יום אחד היא תהיה מדענית?
איך אפשר לעודד ישיבה בצד והתבוננות? כך שאולי יום אחד הוא יהיה עיתונאי? או אנתרופולוג?
איך אפשר לעודד פעלתנות וחוצפה? כך שאולי יום אחד היא תהיה יזמת ומנכלי"ת?
איך אפשר לעודד קפצנות וטיפוס? כך שאולי יום אחד הוא יביא מדליה אוליפית?
ההתבוננות הזו גורמת לי להגיע ללב ליבם של ילדים וילדות. בזכותה אני קשובה גם לצרכים נוספים שלהם ופועלת ככל שמתאפשר לי עבורן ועבורם.
כשאני עוצרת להתבונן, גם נזכרת בילדותי שלי…. כמילותיו של אהוד מנור
"דֶּרֶךְ עֵינַיִךְ בַּת,
אֲנִי רוֹאֶה וּמְגַלָּה שׁוּב עוֹלָם.
דֶּרֶךְ יָדַיִךְ אֲלַמֵּד
לָגַעַת שׁוּב בְּגַלֵּי הַיָּם.
דֶּרֶךְ שְׂפָתַיִךְ בַּת,
טַעַם חָדָשׁ לְמִלִּים.
וְאִתְּךָ שׁוּב אֲגַדֵּל בְּלִי לַחֲשֹׁשׁ –
אֲנַחְנוּ כְּבָר בְּנֵי שָׁלוֹשׁ.
זוֹ יַלְדוּתִי הַשְּׁנִיָּה…"