ראיתי ילדים "קטנים" שהצליחו לשחרר מבוגרים "גדולים" מהחבלים שקושרים אותם לדפוסי חשיבה מקובעים. בזכות כוח הרצון וההתמדה, בזכות הנחישות והפתיחות ללמידה חדשה.

במסע האישי שלי, פגשתי ילדה עם פיגור ואוטיזם שאמרו עליה שלא תדבר ולא תשלב חברתית, היא צמחה להיות "דברנית", מהממת ותקשורתית עם חברים. פגשתי ילד שאמרו עליו שיש לו הפרעות קשב, דיסלקציה, דיסגרפיה והוא לא יצליח בלימודים, אך הוא הצליח לסיים שני תארים אקדמיים. פגשתי ילדה עם CP (שיתוק מוחין) שאמרו עליה שלא תלך, והיא רצה בקלילות.
המשל של איזופוס,
על האריה והעכבר,
מהדהד בי שוב ושוב.

ככה זה עם ילדים, יש להם מסוגלות לכרסם בחבלים.

מתי זה מתאפשר? כאשר אנחנו המבוגרים ה"גדולים" נמצאים באי-עשייה, כך אנחנו מפנים מקום ומאפשרים לילדים להוכיח את עצמם, להראות לנו את צורת החשיבה המיוחדת שלהם. זה דורש מאיתנו אומץ לשחרר את הצורך בשליטה ולתת להם את החופש לגלות את הפתרונות שלהם בעצמם.

אשתף מקרה פשוט על הורים לילדה בכיתה א' שהייתה מאוד תלויה בהם לכל דבר, מהלבשה ועד אכילה. ההורים שלה תמיד רצו לעזור ולתמוך, אך למעשה נוצרה תלות גדולה של הילדה בהורים.
לאחר תהליך של ליווי שבו ההורים של הילדה למדו לעצור, להתבונן מהצד, לשאול שאלות ולהקשיב לרעיונות היצירתיים של הבת שלהם. הם גילו שהילדה מסוגלת לעשות את הדברים האלה לבד, רק פשוט בדרך אחרת ושונה.

כשאנחנו מתבוננים מהצד, נותנים להם את הכלים ולא מתערבים יותר מדי, אנחנו מאפשרים להם לפתח את הביטחון העצמי והעצמאות שלהם.
כך גם אנחנו נוכל ללמוד מהם,
ללמוד לסמוך,
ללמוד להרפות,
ללמוד לשחרר.
שהרי, אם נסמוך עליהם ונאמין בהם, הם יצליחו לכרסם את החבלים בדרך שמתאימה להם.

במשך כ – 15 שנים כשהיה לי גן ילדים,
אמרו לי "וואו כמה לימדת את הילדים".
אך למעשה הם אלו שלימדו אותי.
תודה לכל ילד ולכל ילדה שפגשתי בדרך.

מדריך לשיפור ההורות,
במטרה להשפיע לטובה על התפתחות ילדים.

הספר כולל קוד QR עם גישה לעזרי המחשה המעשירים את חווית הקריאה בצורה אינטראקטיבית ונוחה.
בספר תקבלו כלים פרקטיים לניהול עצמי, להעצמת חוסן רגשי ותחושת מסוגלות אישית, באמצעות מגוון משחקים התפתחותיים.

כל זה מוצג בשפה בהירה ומרתקת שתוביל אתכם להבנה עמוקה יותר של הדינמיקה המשפחתית,
במטרה לעודד זמן משותף איכותי ולשפר מערכות יחסים בבית.
מדובר בגישה חדשנית ומעמיקה שתשנה לכם את החיבור לילדיכם.

בעזרת סיפורי ילדים מרתקים ומלמדים, תמצאו דרך לפענח את הצרכים של ילדיכם ולהעניק להם תמיכה משמעותית.
תגלו את אומנות ההתבוננות וההקשבה בהורות.

כאן ניתן לרכוש את הספר

תמצית הפרקים:

♡ להתבונן – בפרק הראשון נתייחס להיבטים התפתחותיים, דרך סיפורי ילדים. בפרק יש דגש על התבוננות פאסיבית ככלי ללמידה על עולמם הפנימי של הילדים.

♡ להקשיב – בפרק השני כהשלמה להתבוננות, נתייחס להקשבה פעילה. בזכותה ניתן לקיים שיח משמעותי עם ילדים ולקדם שלוש מיומנויות לפיתוח עצמאות.

♡ לפעול – בפרק השלישי מוצעת פרקטיקה ליישום בבית באמצעות ‘חוג משפחתי’.

כאן ניתן לרכוש את הספר

כאן ניתן לרכוש את הספר

הורים רבים חווים תסכול משום שהפעוט, או הפעוטה בבית החליטו לחגוג באמצע הלילה. לעיתים הם דורשים מהגן להפסיק את שנת הצהרים, בתקווה שזה יעזור ללכת לישון מוקדם יותר. האמנם?

ראשית, אתייחס לשנת צהרים. שנת צהרים חשובה וחיונית להתפתחות תקינה, לכן ממליצה לא לדלג עליה. דווקא מניעת שנת צהרים עלולה ליצור ערנות יתר. "הילדה שלי בת שנתיים. מתוקה, מצחיקה והיפרית, לפעמים היא מסוגלת ללכת לישון בעשר בלילה למרות שלא ישנה אפילו צהרים, קופצת כאילו יש בחוץ מסיבה". לעומת זאת, כאשר הגוף מקבל 'מנות סדורות' של מנוחה והרפייה, היכולת להתמסר לשינת לילה תהיה גבוהה יותר.

המשמעות הרגשית של שינה בכלל ושנת לילה בפרט, היא היכולת להיפרד, לשחרר, להרפות. לכן, ממליצה לבדוק האם יש עוד פעמים שבהם קשה להיפרד, לוותר, לשחרר. למשל, על צעצוע או לוותר על תור במשחק חברתי. האם יש צמידות לחפץ כמו בובה או שמיכי? האם עדיין יש שימוש בהתנהגויות "תינוקיות" למשל כמו בקבוק במיטה לפני השינה. פעוטות יכולים 'להתפנק על בקבוק' אך לא במיטה, אלא בספה או בפוף. גם עדיף לא סמוך לשנת שינה, אלא סמוך לזמן הארוחה כקינוח לארוחת ערב.

לפני שנגשים לפתור את הבעיה, מומלץ לזהות את דפוסי ההתנהגות באמצעות מעקב ניטרלי ומדיד, שאינו מוטה רגשית.
לאחר מכן, יש לחשוב כיצד לתת מענה שכולל שלושה היבטים: בפן ההתנהגותי, הפיזי והרגשי. המענה מקנה כלים להרפות ולשחרר, לדעת לנוח ולהשתעמם עד לכדי הירדמות טבעית. כדאי להקנות את הכלים דווקא אחה"צ בזמן הערות ולא כתגובה בהולה לשעת לילה מאוחרת.

למשל, להתחיל לדבר את השפה הזו בבית כשצריך לוותר על צעצוע, לסיים משחק וכדומה. בנוסף כדאי לתמוך את הפרידות במהלך אחה"צ באמצעות משחקי מגע ומשחקי קשב, הכוללים שחרור והרפייה של הגוף ושל הנפש. כמו כן, לנרמל רגשות שליליים, לאפשר לחוות מנעד של רגשות של עצב ותיסכול כאשר מוותרים על הצעצוע.
כל זאת כמובן בנוסף לשגרת הכנה לשנת לילה שבה מייצרים אווירה מתאימה לשנת לילה.
לכאורה, הדרך נראית קצת ארוכה, אך מאוד יעילה ונותנת מענה עמוק ואיכותי לטווח הארוך.
עזר לך להבין את הילד/ה שלך טוב יותר?

בחוג בית להורים שואלים הרבה שאלות, למשל "הילדה שלי כבר עשתה פעם פעמיים בסיר אבל אין לה רצון להמשיך לעשות בסיר, מה אפשר לעשות??"  שאלה נוספת שחוזרת על עצמה – "האם יש הבדל בין בנים לבנות?" או "האם יש גיל שצריך להתחיל? והנה שאלה שנשאלתי לאחרונה – "אני מאוד מבולבלת, הוא מבקש אומר לי אחרי שעשה "עשיתי פיפי" האם הילד שלי מוכן ובשל לזה?

תשובתי הייתה "יופי, נשמע שהוא בכיוון הנכון כשהוא אומר "עשיתי פיפי" זה אומר שהוא חש את הגוף שלו, זו התחלה של מודעות גופנית, שזה השלב השני בתהליך. צריך לעודד אותו לזהות את הפיפי רגע לפני. כלומר, איך זה מרגיש בגוף? ממש לתת לו כלים להבין את הגוף שלו."

בכלל כדאי להתייחס לכל העניין כתהליך התפתחותי של מודעות אישית ולא זבנג וגמרנו.
יש לכך 4 שלבים מובהקים, והם:

שלב ראשון והכי חשוב בעיני זה 'חשיפה', זה יכול להימשך למעלה מחודש. רק לחשוף את הפעוט/ה למי שעושה פיפי בשירותים, בגן זה יותר קל כמובן. לשלב הזה אפשר לצרף גם סיפורים, יש שפע של ספרים בנושא, אך ממליצה במינון נמוך ולא לדחוק מידי, על מנת שלא ליצור לחץ שעלול לגרום לפעוט לברוח מההתמודדות.

השלב השני קורה בהמשך, לעיתים במקביל – והוא שלב  'מודעות גופנית'. כלומר, בכל הזדמנות לאפשר לפעוט להיות מודע לגוף שלו. למשל, כאשר מחליפים טיטול לשאול – מה יצא לך? קקי או פיפי? הרבה או קצת? דוגמה נוספת למודעות לגוף קשורה לקינוח אף. אפשר לסמן עם האצבע של המבוגר על עצמו מתחת לאף ולשאול – מה יש לך מתחת לאף? באופן אוטומטי הפעוט יניח אצבע מתחת לאף ויחוש נזלת. להמשיך להוביל בשאלות מה לעשות? תראה לי איך אתה מקנח? וכו'. המודעות הגופנית היא מפתח להצלחת התהליך בהמשך.

שלב שלישי – 'בניית מוטיבציה' באמצעות סוּגֶסְטִיָּה (בעברית הַשָּׁאָה), בהנחה שהשלבים הקודמים התקיימו, בכל פעם שמחליפים טיטול מומלץ להשתמש במשפטי סוגסטיה, שמשפיעים על הלך רוחו של הפעוט, תומכים בבניית המוטיבציה שלו לפעולה. למעשה, זה כאילו להגיד את העתיד בהווה, כלומר – "אני רואה שעשית קקי, כשתרצה אפשר לעשות קקי/פיפי בשירותים."
ככל שתרבו להגיד משפטים כאלו, המוטיבציה תתחיל לצמוח ולתת אותותיה.

שלב רביעי ואחרון – 'לזהות הזדמנויות', זה שלב יחסית קצר מאוד משום שכבר יש בשלות. זה קורה כאשר אתם שמים לב לגוף של הפעוט/ה שנע בחוסר סבלנות, או מתרחק לצד. זו הזדמנות טובה לשקף את המצב ולשאול – אתה רוצה לנסות ללכת לשירותים?

בתחילת השלב הזה, אפשר רק לעמוד בחלל השירותים ליד האסלה. ככל שפעוט, או הפעוטה מוכנים לכך, יש להציע לשבת על האסלה. הסיבה שילדים אוהבים לשבת על סיר, משום שפיזית הם חשים יציבות. מוטב לתת לעניין היציבות הפיזית תשומת לב מלאה, לכן עדיף לשים מקטין אסלה ולוודא שכפות הרגליים נוגעות במשטח המדרגה והן יציבות.
בד"כ ומניסיון רב שנים עם פעוטות, מעט מאוד אחרי השלב הזה הם מרצונם וביוזמתם הופכים להיות "גמולים", ללא פיספוסים.

ומה בעניין הילדה שניסתה לעשות בסיר וכעת מסרבת?
ממליצה לנסות להבין על מה זה נשען? כנראה שיש משהו (סמוי מן העין של ההורה) שעדיין לא מספיק בשל אצל הפעוטה. כדי להתחיל להבין, הייתי מרחיבה את החיפוש – למשל, איך התזונה שלה? האם מצומצמת ודלה? האם היא מפרידה אוכל בצלחת? האם שותה מספיק מים? איך היא מבחינת תחושתית (מרקמים ומגעים) האם יש איזה קושי עם וויסות חושי או רגשי? איך היא מתמודדת רגשית עם פרידה מצעצוע, או משחק?
אחרי מעקב סדור והתבוננות עמוקה, ניתן לזהות דפוסי התנהגות שמעכבים אותה ומשם הדרך קצרה למענה המתאים עבורה.

מתי הגיל הנכון להתחיל? ומה ההבדל בין בנים לבנות?
הגיל הנכון, מותאם אישית לכל ילד ולכל ילדה, ללא קשר לעונה בשנה. ההמלצה הכי טובה היא לשים לב לרמת הקשב הגופני של הילד/ה שלך.
בעניין בנים מול בנות, בדרך כלל לילדים קל יותר עם השליטה בפיפי. בגלל המבנה הפיזיולוגי, לבנים קל יותר לעשות פיפי וקשה יותר לעשות קקי באסלה. פעמים רבות, כיוון שבנות יושבות גם כשהן עושות פיפי, אז המעבר לשלב הבא קל להן יותר.
לקראת סיום, טיפ קטן לגמילה מטיטול לילה. לאחר שיש שליטה מלאה במתן צרכים, אפשר לעבור לשלב הסוגסטיה כהכנה לגמילה מטיטול לילה. כדאי לעשות זאת דווקא בבוקר, לבדוק מצב הטיטול "אני שמה לב שהטיטול רטוב מפיפי מהשינה, אולי מחר הוא יהיה יבש" כך בעדינות וברגישות לבנות מוטיבציה ללילה שיבוא.

בהצלחה, ו…. שתפו איך הולך

מה המקום המשותף שכולנו היינו בו? זהו אינו מקום פיזי, אלא מקום בזמן
המקום שנקרא "ילדות" זה המקום היחיד שכולנו היינו בו פעם.
הילדות, השפיעה על מי שאנחנו היום.
על מה עשינו עד כה? ועל איך אנחנו השפענו על אחרים?

יש דבר אחד שמשותף לנו בילדות, זהו צורך קיומי וחיוני, הרצון שישימו לב אלינו * שיראו אותנו * שידעו שאנחנו חשובים ומשמעותיים * שהדעה שלנו נחשבת * בעיקר למבוגרים שנמצאים בסביבה שלנו.

לעומת המשותף, יש כל כך הרבה שונה, משום שכל אחד וכל אחת הביעו את הצורך הקיומי הזה בדרך אחרת, שונה ומיוחדת. לעיתים הדרך שבחרנו כדי להביע עצמנו, משמשת אותנו מאז הילדות עד היום.
אולי נעצור לרגע ונתבונן מנקודת המבט שלנו היום על ילדים, שהרי 'מחר' הם יהיו המבוגרים שימלאו את העולם, ו… איזה מן עולם זה יהיה?
אולי כך נזכור מה באמת חשוב שיקבלו מאיתנו המבוגרים.
האם אנחנו מעניקים להם כלים עם ערכים חשובים לחיים?

למשל, יש ילדים שהם חוקרים כל דבר, רוצים להבין איך זה עובד, מפרקים, בודקים, מנסים. מה קורה כאשר המבוגרים בסביבה כועסים על אותו ילד, או ילדה כי משהו נשבר או נהרס בבית? מה המסר שהם מקבלים מאיתנו המבוגרים?

דוגמה נוספת היא ילדים שיושבים בצד וכאילו כלום לא קורה איתם. לעיתים למבוגרים יש נטייה לעודד אותם לעשייה במשפטים כמו "למה אתה בצד כל הזמן? קום לשחק עם חברים", אך הילדים ההם מתכנסים עוד יותר פנימה לתוך עצמם. בעצם, מה המסר שאנו המבוגרים שולחים להם בתגובה שלנו?

כדוגמה אחרונה אתייחס לילדים שלעיתים נראים כמוחצנים, אולי אף חצופים. ילדים שנראים מאוד פעלתניים, לא אוהבים שאומרים להם מה לעשות, הם רוצים לבד.
מאוד דומים לאותם ילדים שכל הזמן בקופצנות וטיפוס על כל דבר.
מה המסר שהם מקבלים מהמבוגרים שנוזפים בהם?

האם אפשר לפתח את ההתנהגויות הטבעיות שלהם לחוזקות שישרתו אותם בעתיד?
התשובה היא כן, אפשר בהחלט. בעזרת התבוננות מזווית אחרת בילדים אפשר לראות כיצד האתגר הופך לחוזקה. התבוננות זו עוזרת להבין את הצורך הפנימי של הילד/ה כך שבזכות ההבנה ניתן לחזק את הדפוס ההתנהגותי לכדי כישרון.
איך אפשר לעודד חקר וסקרנות? כך שאולי יום אחד היא תהיה מדענית?
איך אפשר לעודד ישיבה בצד והתבוננות? כך שאולי יום אחד הוא יהיה עיתונאי? או אנתרופולוג?
איך אפשר לעודד פעלתנות וחוצפה? כך שאולי יום אחד היא תהיה יזמת ומנכלי"ת?
איך אפשר לעודד קפצנות וטיפוס? כך שאולי יום אחד הוא יביא מדליה אוליפית?

ההתבוננות הזו גורמת לי להגיע ללב ליבם של ילדים וילדות. בזכותה אני קשובה גם לצרכים נוספים שלהם ופועלת ככל שמתאפשר לי עבורן ועבורם.

כשאני עוצרת להתבונן, גם נזכרת בילדותי שלי…. כמילותיו של אהוד מנור

"דֶּרֶךְ עֵינַיִךְ בַּת,

אֲנִי רוֹאֶה וּמְגַלָּה שׁוּב עוֹלָם.

דֶּרֶךְ יָדַיִךְ אֲלַמֵּד

לָגַעַת שׁוּב בְּגַלֵּי הַיָּם.

דֶּרֶךְ שְׂפָתַיִךְ בַּת,

טַעַם חָדָשׁ לְמִלִּים.

וְאִתְּךָ שׁוּב אֲגַדֵּל בְּלִי לַחֲשֹׁשׁ –

אֲנַחְנוּ כְּבָר בְּנֵי שָׁלוֹשׁ.

זוֹ יַלְדוּתִי הַשְּׁנִיָּה…"

כולם אוהבים את הים בקיץ, אך כשהולכים לים בחורף אפשר למצוא כמה ח'ברה אמיצים עם גלשן. מעיזים להיכנס למים הקרים, לרחף בקלילות מעל המים בעזרת הגלשן שלהם. כשאני הולכת לים בחורף, אני מתבוננת בהם בהערצה ובמחשבות "ככה גם אני רוצה".

אני גולשת מתחילה בעיקר משתעשעת במים הרדודים, משווה עצמי לתינוקת שהתחילה את שלב הזחילה וחולמת על הליכה וריצה. כך חולמת שאולי יום אחד, עם הרבה התמדה אהיה כמו החברה ההם ה – גוֹלְשִים….

גלישה בים זה משהו אישי עבורי, אני מקבלת השראה מהחוויה ונהנית לקחת תובנות לעולם הילדים. הפעם אתמקד לא בהצלחות ובהישגים, אלא דווקא בקושי ובתסכול.

יציבות – לתינוק לוקח כשנה פלוס לעבור משלב שכיבה על הבטן לשלב העמידה וההליכה. אני סוג של תינוקת בעולם הגלישה. מעניין כמה זמן ייקח לי לייצב עצמי לשלב "העמידה" בעולם הגלישה? מעניין כמה זמן לוקח לילד/ה לייצב עצמו כשמגיע לגן חדש, או לכיתה א'. בעצם כל שינוי הוא למידה של משהו חדש. לוקח זמן ללמוד ולהסתגל עד כדי לחוות תחושת יציבות בעולם החדש.

לחוות אי הצלחה – בים יש כל כך הרבה נפילות ואי הצלחות. כל פעם ליפול ולקום מחדש, כל פעם להיות מתוסכלת, ובכל פעם לאסוף את עצמי ולהתקדם לגל הבא. איך עושים את זה כשחווית 'אי-הצלחה' קורית שוב ושוב. מה קורה לאותם ילדים שמנסים ולא מצליחים, מנסים ונכשלים? איך הסביבה שלהם רואה אותם? איך הם תופסים את עצמם? מה קורה לאותם ילדים מתוסכלים שלא מצליחים לאסוף את עצמם? איך עוזרים לילד/ה למצוא את המנוע הפנימי? כך שיוכלו לאסוף את עצמם לניסיון הבא?

מעברים – על מנת להצליח לעמוד על הגלשן ולגלוש, יש צורך לעבור ממצב של שכיבה למצב של עמידה. לכאורה נראה פשוט, אך לא כך הדבר. משום שכל שלב צריך לייצר יציבות מחודשת. מצאתי שאולי כדאי לי להתמקד בשלבים. כלומר, לראות את השלבים והמעברים שביניהם, בכל שלב להיות הכי טובה שאני מסוגלת ויכולה… ואז לעבור לשלב הבא.

רק ש… "מעבר" הוא שלב בפני עצמו.
זה מאוד בולט אצל ילדים שיש להם קושי במעברים, איך עוזרים להם להבין את 'המעבר' ולצלוח אותו? יש מגוון של סוגי מעברים. למשל, מעברים גדולים כמו 'מעבר' לקראת כיתה א'. או מעברים קטנים, יומיומיים כמו 'מעבר' למקלחת, או 'מעבר' לשנת לילה, או בבוקר 'מעבר' מהבית לרכב וכדומה.
המלצה? תשהו עם הילד/ה במעבר, תאפשרו לעצמכם ולילד/ה נוכחות בלי שיפוטיות של "יאללה, צריך להתקדם" תכילו את הרגע, בלי מילים, רק להיות שם. תגלו שלפעמים אחרי רק כמה ליטופים, יש התעוררות של הילד/ה ובשלות טבעית להתקדם לשלב הבא.

נפילות – כאן זה מסר חשוב, ליפול במים רדודים! הרי בכל תהליך למידה יש נפילות, חשוב שיהיו נפילות. למה? כי ככה לומדים לתקן ולשפר לפעם הבאה. לכן, בעולם הילדים חשוב לאפשר להם ללמוד בסביבה שמאפשרת נפילות ב"מים רדודים".
כלומר, סביבה בטוחה שמעודדת נפילות, אי הצלחות וטעויות.
סביבה שמאפשרת לחקור ולסמן מה אפשר לשפר. סביבה שמאפשרת הקשבה ללְמִידָה טִבְעִית.

כל המסקנות הללו קורות בינתיים ואני רק במים הרדודים…
חכו חכו איזה תובנות יהיו לי כשאצליח לעמוד ולנוע על הגלשן בקלילות

המושג "פרידה" מקבל משמעות רחבה ועוצמתית שמהדהדת בגוף של הילדים. לא צריך להסביר, אלא לחוות. החוויה הרב ממדית משפיעה על כל אחד מהילדים ומהילדות – זו המשמעות של לְמִידָה טִבְעִית. חוויה שלמה ועגולה, בדרכים שונות ומגוונות.

נושא השבוע הוא פרידה והכנה לגן החדש, כחלק מתוכנית פדגוגית שכתבתי לגני ילדים. בשבוע הזה הילדים חוו בדרכים שונות מהי חווית פרידה, מה הרגשות שצפים כאשר חווים פרידה. המטרה בתוכנית היא פחות לדבר על זה, אלא יותר לחוות את זה. באמצעות משחקי תנועה, משחקי תקשורת, משחקי קשב ומשחקי תחושות.

כך הגיע המצב שילד בן שלוש מסוגל לספר לאמא שלו שהוא מפחד. בעצם הוא הביע רגש, אמנם רגש לא נעים, אפילו רגש שכולנו היינו שמחים להימנע ממנו, אך זה בהחלט נפלא – היכולת להביע רגשות.

"מה עכשיו?" שאלה האמא. "איך אני עוזרת לו להתגבר על הפחד שלו. מה להגיד לו?"

בהתחלה התשובה שלי נשמעה לה מוזרה "למה את צריכה לעזור לו להתגבר על הפחד שלו? המשכתי לשאול בעדינות וברגישות "…אולי כדאי שיישאר במקום של הפחד? מה את חושבת שיקרה אם הוא יישאר שם קצת?"

בהמשך השיחה, האמא הבינה עד כמה חשוב לאפשר לו להיות עצוב ומפוחד, לאפשר לו לחוש את הרגשות השלילים שאף אחד מאיתנו לא אוהב. הרגשות הללו צפים, משום שהוא חש שהאדמה זזה לו מתחת לרגליים, פתאום הקרקע לא יציבה, המקום הרגשי לא יציב ולא בטוח. מה עושים?

חלק מהליווי להורים וגם מהליווי לגננות, הוא לתת כלים למרחב של אפשרויות. כלים שבהם ההורה, או הגננת עוזרים לילד/ה למצוא את התשובות.

דרך אחת יעילה, היא באמצעות העמדת שאלות נוספות מול הילד או הילדה, שאלות שמעוררות סקרנות ורצון לחקור עוד על רגשות שהילד מרגיש, על זיכרונות מהגן שעוזבים, על תמונה עתידית אל הגן שהולכים אליו.

זו באמת שאלה שהרבה הורים שואלים, מה הביג דיל? למה בכלל להגיד לילד/ה לא?
האמת, צודקים! אף אחד, גם אנחנו המבוגרים, לא אוהבים לשמוע את התשובה לא.

אז בכל אופן, איך אפשר ללמד ילדים להתנהג בתוך הכללים של הבית, של הגן, של ביה"ס, או אפילו בהמשך – כאדם בוגר כללים של החברה? איך אפשר ללמד ילדים לקבל שהתשובה היא "לא" מבלי להתפרק?

ניהול עצמי, הוא כלי חשוב מפיתוח העצמאות בגיל הרך.
אמנם האתגרים משתנים עם הגיל, אך הערכים והעקרונות נשארים זהים.

לכן, חשוב לתת הרבה כבוד לילד/ה והרבה אמפטיה, אפשר להציב גבולות ברגישות ונחישות. בלי להפחיד, בלי לאיים, בלי ליצור התנגדויות. פשוט לדבר עם הילדים בגובה העיניים וליצור סביבה של שיתוף פעולה לא ״כי ביקשתי״ אלא לשתף את ההיגיון של כללי ההתנהגות בבית. ילדים יודעים להיות הגיוניים כשהגיון פשוט.

למה הדבר דומה?
בתוך הקירות של הבית עוברים צינורות של מים וחשמל. על הקירות מבחוץ, לא רואים את הצינורות משום שהם בתוך הקיר. הקיר נראה לנו "קיר". יש בתים שבהם הקירות מחוספסים, או חלקים, יש כאילו צבועים בצבע דרמתי, ויש בצבע שקט. מה שאנחנו רואים זה את החיצוניות של הקיר.

כך למעשה גוף האדם פועל. בתוך המוח יש חיווט חשמלי, החשמל מתפרס בכל הגוף שלנו עד קצות האצבעות. החיווט החשמלי שבמוח מנתב את הפעולות שלנו, ההתנהגויות והרגשות.

כפי שההבנה קיימת לגבי הקיר ועניין החיווט החשמלי שבתוכו, כך גם צריך להבין את עולמו של הילד ועולמה של הילדה. לראות את הילדים מבחוץ זה לא מספיק, צריך לראות את הילדים מבפנים. כלומר, להבין מה קורה בתוך המחשבה שלהם, לעזור להם לנתב את הפעולה מבלי לפגוע בהם או להחליט עבורם.

ככל שילד, או ילדה יחושו שדעתם חשובה, שהם מסוגלים להחליט לבד, שהם אחראים על עצמם, כך ייטב לאותו ילד, או ילדה. יתרה מזאת, כך ייטב גם לסביבה בה הם נמצאים.
שהרי ילד עצמאי הוא ילד שאינו תלותי. ^(*)

ילד עצמאי הוא ילד שיודע להתמודד אתגרים וקשיים, שיש לו היכולת לדחות סיפוקים, עם ניהול זמן וקבלת החלטות. חלק בוודאי יאמרו שהכל טוב ויפה, אבל זה נשמע מתאים לסדנה למבוגרים. אז תתפלאו – גם ילדים צריכים להתמודד עם כל המרכיבים של עצמאות. למשל, כשנגמר הזמן לשחק וצריך לאסוף צעצועים. או כשילד רוצה עוגת שוקולד עכשיו, רגע לפני ארוחת ערב.

לסיכום אדגיש, חינוך בגיל הרך הוא משמעותי ומשרת את הילדים גם בטווח הארוך.
המוח בגיל הרך מתפתח ולומד את דפוסי החיים לעתיד.
ככל שנשקיע היום בילדים שלנו, כך הפרי של העתיד שלהם יהיה עסיסי ופורה.

(*)  עוד על ילד/ה תלותי, בכתבה "כלים לעצמאות בגיל הרך".

ההשפעה על המקצועיות והמומחיות שלי נובעת משיטוט בארץ ובעולם בעבר ובהווה. שיטוט בשדה החינוכי לצד השדה המדעי, בתחום חקר המוח.

במשך שנים רבות תחום החינוך הושפע מהתרבות ממנה הגיע.
בשנים האחרונות חלה תמורה בעולם החינוכי, בעקבות פריצות דרך בתחום פסיכואנליזה, פסיכולוגיה התפתחותית.
אולם, פריצות דרך המשמעותיות ביותר קרו בעשורים האחרונים. הן קשורות למדעי המוח ולתפיסת תהליכי למידה וזיכרון, נוירופסיכולוגיה, נוירו התפתחותית, נוירו-פדגוגית.

הקשר בין עולם החינוך לבין עולם המוח

למידה של משהו חדש מובילה לשינוי. השינוי מתבטא בקשרים שנוצרים במוח. למעשה, תהליך של שינוי והטמעה מוביל להתפתחות. כך אפשר להתייחס למילים: למידה, שינוי, התפתחות , כקשורות זו לזו. אוסיף ואטען כי ככל שחקר המוח ימשיך להתפתח ולהיות נגיש לעולם, כך יתפתח החינוך ומתודות חדשניות עבור תהליכי למידה.

למידה מותאמת אישית.
היום מבינים את הצרכים והזכויות של ילדים וילדות, גישות מתקדמות הקרויות 'פרוגרסיביות' תומכות בחינוך לעצמאות, בהשפעת הסביבה, במודלים ללמידה שמאפשרים לילדים בחירה אישית.

היום מבינים כי כל אחד וכל אחת הם יחידים ומיוחדים ולכן גם הלמידה צריכה להיות מותאמת לומד. זאת ועוד נקודה להתייחסות בתהליך השינוי המתרחש לנגד עינינו, היא שעד לא מזמן הוציאו ילדים מהחברה, היום משלבים.
כחלק מהגישה שהצגתי, כי התפתחות החינוך קשורה להתפתחות במדעי המוח, בעבר נתנו להם שם – "טעוני טיפוח" שהפכו ל"חינוך מיוחד". אך היום יש לומר כי כולנו "חינוך מיוחד", כפי שכתבה בשירה אילאיל שרון "כל אחד וכל אחד הוא יחיד ומיוחד".

כדימוי לייחודיות של כל אחד וכל אחת, אפשר להשוות את עולם הרשתות חברתיות. בעולם הזה לכל אחד יש את הפיד שלו, כי זה מה שמעניין אותו וה-פיד ייחודי לו.  דומה הדבר בעיני להבנה המתקיימת כיום, ושעודנה מתפתחת, בתחום מדעי המוח.
ההבנה כי מבנה המוח – הרשת העצבית, תאי עצב, הסימטריה, העברת מידע ובעיקר הקשרים שנוצרים בין תאי עצב הם ייחודיים לכל אדם. כך למעשה העולם החינוכי מתקדם אף הוא ללמידה רשתית. הידע אינו נמצא במקום אחד, אלא בכל מקום וכך אפשר ללמוד בכל מקום ומכל אחד.

תפקיד איש/אשת החינוך
בעבר התפיסה הייתה – חינוך בגיל הרך ע"י נשים מקצועיות ומשכילות (מאה שנות גן).
אולם היום העולם נגיש לידע, באשר הוא. לכן, חלק משינוי החינוך ותהליכי הלמידה נעוץ בתפקידו של איש/אשת החינוך.

כיום, בחוויית הכפר הגלובלי קיימת התפתחות ושינוי שאנו עדים לה.
האם ההתפתחות תשפיע על אופן שבו ישתמשו במתודות למידה?
האם מתוקף כך ניתן לטעון כי ראוי שכל מי שנמצא בסביבה של ילדים יהיה מצויד בכלים נגישים לחינוך?
הרי שאם כולנו כפר שלם שמגדל את הילד/ה,
אולי כדאי לחשב מסלול על תפקידם של אנשי ונשות חינוך, ממורה למנטור. כלומר,
ממקום שמוביל את הידע אל הילדים,
למקום שמוביל תהליכי חינוך בתוך הקהילה,
על מנת שכל "הכפר" ידבר באותה שפה התפתחותית.

בעבר החינוך הוביל ל"חשיבת העדר". כולם אותו הדבר, מתוקף כך כל רחש קטן היה גורם לעדר להגיב יחד מפחד והישרדות. כך תלמידי ותלמידות מערכת החינוך התנהגו, מתוך פחד. לעומת זאת, היום התפיסה מתקדמת לשבירת האחדות והתאמת למידה אישית.
למידה בניהול עצמי (S.M.L ) היא הבסיס ל"חשיבה עצמאית" מעודדת הקשבה, עצירה, מחשבה הסקת מסקנות ופעולה. בקריצה למבנה המוח, קצת מזכיר שני אזורים במוח – האמיגדלה שמגיבה לפחד, לעומת הקורטקס שפועל כמנהל השוקל נתונים ומקבל החלטות.

***********

השפעות מהשדה המדעי

מדעי המוח – תחום רחב ועתיר ידע, המתפתח בעשורים האחרונים ומשיק לתחומי ידע רבים ברפואת הגוף והנפש, במחקר עתידי ועוד.

פרופסור עידן שגב (ישראל)
לפני פחות מ – 20 שנים השיקו פרויקט עולמי בשוויץ, שבא לחקור את מבנה המוח ותפקודו – "המוח הכחול", במטרה לפתח מודלים מתמטיים מפורטים לחיקוי ולהבנת תהליכים עצביים המתרחשים ברשתות עצבים. פרופסור עידן שגב, מוביל את המחקר יחד עם עמיתו, פרופסור הנרי ג'ון מרקרם.

בעשור האחרון נולד פרויקט המשך (פרויקט המוח האנושי HBP), שמטרתו לדמות את המוח באמצעות מחשבי על. שגב שותף ליצירת "פלניתריום למוח" וחוברות דיגיטליות "חזית למוח הצעיר". דרך פועלו והרצאותיו למדתי רבות על המוח, עומק הידע, העושר הבלתי נדלה, זווית הראייה והדרך שבה פרופסור שגב מגיש את דבריו השפיעו עלי רבות. כתוצאה מכך היטבתי לשכלל את המתודות שפיתחתי לדיוק מקצועי.

הושפעתי רבות מהזכות שניתנה לי לצלול עמוק לתוך מבנה ותפקוד התא, הקרוי "העץ הדנדריטי", על שום מראהו, על המקצב של קפיצות ה"קוצים" spike ) ) בכל פעם שניצתת למידה חדשה, עד כמה חשובים הקשרים המקומיים והבין אזוריים שיש במוח.

  "Spike"הוא מונח שמתאר את הפעילות החשמלית של נוירון. הקשרים המקומיים ומעבר המידע בין הנוירונים באמצעות פעולה חשמלית וכימית, לצד החשיבות של הקשרים שנוצרים במערכת העצבים באופן רשתי.
במבנה ותפקוד התא, גרמו לי להתפעם ולהבין עד כמה הידע הזה משרת את התשתית שבניתי במתודות, מבחינת המבנה שמחזק את הקשרים הללו. לדוגמה: שבוע שלם לומדים על אבטיח, כל פעם מזווית אחרת.

פסיכיאטר נורמן דוידג' (ארה"ב)
המוליכות העצבית, היכולת של העצבים להעביר סיגנלים, היא מרכיב חשוב בתהליך המחשבה, הרגש והתנהגות שלנו. היא משפיעה על כמה יעילים הסיגנלים שהמוח שולח ומקבל, מה שבתורו יכול להשפיע על כמה דברים, כולל התפיסה שלנו על עצמנו.  
המחקר בתחום התפתח ולאחרונה הנושא החם הוא הפלסטיות והגמישות של המוח. "המוח הגמיש" כפי שמוצג בספרו של נורמן דוידג' (2007) _{פסיכיאטר, פסיכואנליטיקן וחוקר המרצה באוניברסיטת קולומביה ובחוג לפסיכיאטריה באוניברסיטת טורנטו}. הספר פתח בפני עולם ומלואו ועזר לי לעצב את המתודה שפיתחתי בגן הילדים. קיימת ההבנה שאמנם יש חלונות זמן קריטיים להתהוות של קשרים במוח, אך יחד עם זאת יש אפשרות למוח לעשות מעקף ל"פקק בכביש", כמו באפליקציית וויז. כלומר לייצר מסלול, כביש אחר, קשרים חדשים, שיכולים להגיע לאותו היעד. ככל שהשימוש בנתיב החדש יתקיים, כך הדרך תהיה פשוטה יותר לנסיעה.

כלומר, התמדה ושימוש במסלול. "חלונות קריטיים" הם תקופות בתהליך ההתפתחות של ילדים בהן המוח מראה רגישות מוגברת למידע חיצוני, ומתרחשת התהוות הקשרים הנוירולוגים באופן מרכזי.
אם במהלך חלון קריטי מסוים המוח לא מקבל את המידע הנדרש, זה יכול להשפיע לאורך זמן על היכולות של האינדיבידואל באזור המקושר לאותו חלון. לדוגמה, אם ילד לא מקבל מספיק תמיכה חברתית בתקופה מסוימת, זה יכול להשפיע לאורך זמן על היכולות החברתיות שלו. חלונות קריטיים מקנים לנו הבנה של החשיבות של סביבת הילד והחוויות שלו בתהליך ההתפתחות שלו. הם מקנים לנו תחושת תפקיד של הסביבה והחוויה בהתפתחות המוח, והם משפיעים על הבנתנו של תהליכים נוירולוגיים כמו תהליכי למידה, זיכרון, והתפתחות היכולת לתקשר.

חשוב לציין, אף על פי שמדובר ב"חלונות" של התפתחות, זה לא אומר שלמידה או שינוי לא יכולים להתרחש לאחר שהתקופה ה"קריטית" נגמרה. המוח ממשיך להיות גמיש ולהתאים למידע חדש לאורך כל חיי האדם.
למשל באחת ההרצאות שבהן השתתפתי, נחשפתי לניסוי שנעשה על השפעת הראיה בגורי חתולים. הניסוי נערך ע"י החוקרים הובל וויזלשאף קיבלו על כך פרס נובל. בניסוי כיסו את עין אחת של גור חתול צעיר במשך תקופה הקריטית של התפתחות הראיה. הם מצאו שהחתולים שעברו את הניסוי לא היו מסוגלים לראות כמו שצריך בעין שהייתה מכוסה, אף על פי שהעין עצמה הייתה בריאה. הניסוי של הובל וויזל הרחיבו מאוד את הידע המדעי על אופן עיבוד המידע החושי.
בזכות ההבנה הזאת יכולתי להעצים במתודות את הלמידה הסנסו – מוטורית הספירלית השבועית ואת עומק הלמידה שבנויה לפי שכבות, כל זה נמצא בחוברות ההדרכה לגננת, שכתבתי בתוכנית הפדגוגית השנתית לפעוטות בגן.

למעשה, נסללה עבורי דרך פשוטה, תרתי משמע, לאפשר לילדים וילדות לחוות את חדוות הגילוי והלמידה, לחוש תחושת מסוגלות והעצמה בערך העצמי, בין אם היו בגן ילדים "רגילים" או ילדים עם CP, אוטיזם, הפרעות בקשב, קושי בוויסות חושי רגשי ועוד.

ד"ר קרן בן יצחק (ישראל)
לצד זאת, היום תופסת מקום נרחב הגישה וההבנה כי יש משמעות נרחבת בתפקוד ה being-well האישי גם כאן, המחקר בתחום מדעי המוח התפתח ועוזר להבין כי לרגש יש מוליכות עצבית. את מקורות הידע שלי שואבת בעיקר מחוקרת המוח דר' קרן בן יצחק , שייסדה את "Brain Sensitive The – המוח הרגיש" ומרצה ברחבי הארץ אודות מהו רגש? ומהי תודעה רגשית? בן יצחק מציגה את התודעה כסובייקטיבית, משתנה ונרקמת מהמטען הרגשי מעבר לעובדות בשטח.
מתוך מגוון ההרצאות שהשתתפתי בהן של ד"ר בן יצחק, נחשפתי לחלק במוח שנקרא היפוקמפוס. חלק המאחסן זיכרון לטווח הארוך  (L.T.M), שם נצרבות החוויות שהטעינו בנו רגשות, חיוביים או שליליים. בעקבות הרגשות מתפתח מנגנון הגמול.
החוויה הרגעית הרגשית משפיעה על פרמטרים בגוף, ילדים ינסו להימנע מגירוי שיצר תחושה שלילית, וינסו לשחזר גירוי שיצר תחושה חיובית. לכך יש השפעה על למידה רגשית חברתית (S.E.L) על כך דיבר לא מעט ד"ר דניאל גולמן בספרו "אנטליגנציה רגשית" (1995), על בסיסה פיתחתי מתודות על "רגשות" בפרויקטים שונים שעשיתי במהלך השנים.

באחת מהרצאותיה של ד"ר בן יצחק "המוח הרץ" יחד עם ד"ר דנה אדלר למדתי על התהליך שקורה במוח בזמן פעילות גופנית ועל השפעות הפעילות הגופנית על המוח. כולל הקשר בין זיכרון, ריכוז ויכולת ניהול זמן לבין פעילות גופנית. זאת ועוד כי בעת פעילות גופנית חזרתית יש התחדשות של תאי עצב, זה גילוי חדש מתחום ה- neurogenesis. העיסוק בפעילות גופנית קבועה מעלה סיכוי לחוש טוב יותר ואף להשפיע על "הערכת העצמי", בהקשר של מוליכים עצביים.

יש מחקרים המצביעים על הקשר ומציינים שפעילות גופנית יכולה לשחרר מרכיבים ביוכימיים במוח, כמו גורמי הגדילה של הנוירונים, שיכולים לתמוך בהתפתחות המוח בילדות. מצאתי עד כמה יש חשיבות לשילוב משחקי התנועה כחלק מהתשתית הפדגוגית שפיתחתי.

פסיכולוג התפתחותי רמי כץ (ישראל)

גישה נוספת שמותאמת לעשייה שלי, היא הגישה שפיתח הפסיכולוג ההתפתחותי, רמי כץ. כמפתח הגישה הנוירו-התפתחותית- תפקודית (NDFA) , כמומחה לליקויי למידה ותפקוד ,הפרעת קשב וריכוז ובעיות וויסות חושי, הקים כץ "מרכז כישורי למידה", שנותן מענה גם בשדה החינוכי וגם בשדה הטיפולי. עפ"י גישתו טוען כץ כי התפתחות מתחילה בשלב היווצרות העובר ויש להתייחס בכלים ראויים לחלק זה בהתפתחות.

יתרה מכך, שלבי ההתפתחות מתלכדים ברצף זה על גבי זה, עד לכדי הבשלה של מערכות שלמות שתורמות לתפקוד היומיומי של הילד/ה. השילוב בין גנטיקה לסביבה שנדון רבות בגישות נוספות, תופס חלק נכבד ומשמעותי בגישת NDFA .

לפיכך, דגש רב ניתן לתרומה העצומה ב"עיצוב הסביבה ההתפתחותית" כמקדמת תפקודים של הילד/ה, הן לפני שנוצרות בעיות והן אחרי. למשל, עד כמה חשוב לייצר סביבה עם רמת גירויים נמוכה וויזואלית מותאמת לצרכים של הלמידה, כך למשל חדרי הגן היו מעוצבים.
בגן 'הבית שלנו' החלל היה "נקי" כל חלל היה בצבע אחר ואחיד: החדר הירוק, החדר הסגול, החדר הכחול, החדר הכתום. עיצוב החלל כלל את המשטח שהיה עם מזרן על כל הרצפה, הקירות היו נקיים ללא עומס של תמונות שמקובל לראות בגני ילדים, הם נצבעו עד לגובה ראש הילדים בצבע זהה למשטח, בכל חדר היו פופים בצבע זהה. זה היה חלק מהייחודיות של הגן, משום שכל קבוצת גיל יכלה להיות נוכחת בחלל ולחוש בו בנינוחות.

זאת ועוד, בעיצוב הסביבה ההתפתחותית נקבע כי בכל מרחב יהיה מזרן מקיר לקיר. המזרן יצר "קרקע" שבטוח ליפול עליה. הסיבה לכך נעוצה באחת המערכות החושיות שמספקות מידע על מיקום הגוף במרחב, על תנועתו, על איזונו ועוד, הלא היא המערכת הוויסטיבולרית.

באחד מהראיונות שערכתי עם כץ, הוא מחזיק בדעה בה יש לשלב בחינוך שתי שאלות הקשורות לאופן הלמידה "הפדגוגיה נתקלת בקשיים גדלים והולכים במפגש עם התלמיד. הם מבהירים שחייבת להתרחש תמורה מהדיון הבלעדי 'מה ללמד' לדיון שכולל את 'איך ללמד'. בנושא זה הפדגוגיה חייבת לקבל עזרה ומידע מהתובנות של מדעי המוח" (2023).
דעה זו משתלבת באופן מובהק עם אחת המטרות שהצבתי בפרויקטים שלי.

 ד"ר אורית אלגאוי – הרשלר (ישראל)
לאחרונה, נחשפתי לספרה המרתק של ד"ר אורית אלגאוי – הרשלר( 2023) "נוירופדגוגיה – כשמוח וחינוך נפגשים", שמתארת בשפה פשוטה וקלילה על התחום החדש המתפתח וצובר תאוצה, החיבור בין חינוך למוח.
החיבור בין השדות עשוי לתרום לכל איש ואשת חינוך. ד"ר אורית אלגאוי-הרשלר היא חוקרת מוח ואשת חינוך המתמחה בהקשר החינוכי של תהליכי רגש ולמידה במוח האנושי, מרצה ויועצת בתחום הנוירופדגוגיה. גמעתי בשקיקה את שורות הספר ומצאתי נושאים רבים שבהם התיאוריות פוגשות הלכה למעשה את המבנה של המתודות עליהן שקדתי מאז שפתחתי את גן הילדים.

דוגמה אחת מיני רבות שאתייחס אליה מתוך הספר, היא עניין המוטיבציה "אתגרים מעורבים בשחרור דופמין במוח האנושי…. מפעילים ומחזקים את המסלולים המתווכים בין רצון לעשייה. המוח זקוק לאתגרים כדי להתפתח בצורה תקינה… אתגרים מפתחים גם את הקשרים החשובים לנחישות והתמדה".
במתודות שפיתחתי הילדים והילדות עוברים אתגרים מובנים לאורך כל השנה במחזוריות מתרחבת ומתעצמת. קיבלתי חיזוק מכתביה של ד"ר הרשלר על פיתוח ההנעה הפנימית, האתגרים במתודות אכן מייצרים מוטיבציה חיצונית במידה, ומפתחים מוטיבציה פנימית. הלמידה מתרחשת דרך העשייה היומיומית והכישלונות הם חלק מהלמידה, כמפתחי מוטיבציה.

**********

השפעות מהשדה החינוכי

ישנן גישות חינוכיות רבות שמתחשבות בילד/ה כ- עצמאי ופעיל. גישות המשתמשות בפעילויות ומשימות שונות כדי לפתח את יכולותיו ולעזור לילד/ה להתפתח ולגדול בצורה טובה ובריאה. החל מפרבל פרידריך מגרמניה, שבחזונו הקים את גן הילדים הראשון ב 1837 ופיתח את המושג הכשרת גננות. זאת בעקבות התבוננות ביקורתית על שיטתו של האיש שהושפע ממנו, הוגה ומחנך שווצרי, יוהאן היינריך פסטולצ'י.

יתכן וראוי לבדוק בראיה ביקורתית את היסודות שהטמיע ונחשבו לפני כ 200 שנים כפורצי דרך. האם גם היום ראוי לשמר את גן הילדים ותפקיד הגננת, או שמא כדאי להתאימם להיום?
גישות נוספות התפתחו באירופה, כמו של יאנוש קורצ'אק מפולין שתפיסתו החינוכית היוותה השראה בכל העולם. דרך מריה מונטיסורי מאיטליה, אישה פורצת דרך בעולם גברי שלא האמין בה. כולל לוריס מלג'וצי שפיתח את גישת רג'יו אמיליה באיטליה, שהצמיחה מושגים כמו 'המורה השלישי' ו'מאה שפות'. ועד לג'ון דיואי מארה"ב שקידם למידה משמעותית 'למידה דרך עשייה' דרך פתרון בעיות וחשיבה יצירתית, אשר תפיסתו הניחה יסודות לחינוך הדמוקרטי.

החינוך המונטסורי – ד"ר מריה מונטסורי (איטליה)
שיטת חינוך שפותחה על ידי ד"ר מריה מונטסורי, רופאה ופדגוגית איטלקייה, בראשית המאה ה – 20. המטרה העיקרית של השיטה היא לפתח את פוטנציאל הילד ולאפשר לו לגדול באופן מקסימלי ולפי רצונו הטבעי.
בין העקרונות המרכזיים ניתן למצוא בקלות את החינוך העצמאי – הילד/ה נתפס כעצמאי בסביבה שלהם. המחנכ/ת מציע כלים וציוד לימוד ומאפשר לילד/ה לבחור מה ללמוד, כמתאים לתפיסה שלו ולסקרנות האישית.

למעשה, השיטה עוזרת לילד לפתח את עצמו בצורה טבעית ומפתחת את היכולות הפיזיות והקוגניטיביות. הילדים מקבלים כלים והזדמנויות לתרגל ולפתח את הכישורים הללו בצורה טבעית. החינוך המונטסורי מעודד למידה עצמאית ופעילה, באמצעות הצגת כלים וציוד לימוד ופעילויות מגוונות.

הילדים מקבלים הזדמנות ללמוד ולפעול על מנת לגלות, לחקור ולפתח את עצמם באופן טבעי. גם בגישה זו יש התייחסות לסביבה. הסביבה שבה נמצא הילד מועשרת בכלי לימוד, ציוד וחומרי למידה שונים, והילד מקבל הזדמנות ללמוד ולחקור באופן עצמאי.

המורים בחינוך המונטסורי נחשבים לעזרים ומנחים, ולא למקבלי החלטות עבור הילדים. הם מעודדים את הילדים לחקור וללמוד על ידי הצגת כלים ופעילויות. עפ"י הגישה, בתקופה הקריטית עד גיל 6 יש עבודת חקר אישית ופחות דגש על קשרים חברתיים.

בסופו של דבר, החינוך המונטסורי מאמין בכך שכל ילד יכול ללמוד ולפתח את עצמו בצורה מלאה וטבעית.  השיטה מתמקדת בפיתוח עצמאיות, יכולות תקשורת ותפיסת עולם מגוונת, ובלמידה עצמאית.
בראיונות שערכתי עם טלי פנחס , מחנכת מונטיסורית ישראלית ומקימה בתי ספר מונטיסוריים בדרום אפריקה, שמתי לב לכוחה של ההתבוננות ועד כמה, כמו במונטיסורי, היא משרתת אותי.

החינוך הדמוקרטי – יעקב הכט (ישראל)

מבוסס על ערכים של שוויון וצדק חברתי וחינוכי. הוא מתעסק בזכויות האדם, חופש הביטוי, והפצת השוויון החברתי. הערכים הדמוקרטיים מהווים בסיס להתאמת הלימודים לתלמידים.
כלומר, החינוך הדמוקרטי יוצר תהליכי למידה המותאמים לתלמיד כך שהם מקדמים את ההתאמה והמציאותיות של הלימודים לצרכיו ולקצב הלמידה שלו.
כמו כן, יש חשיבות לבסס מצע לילדים ולילדות להיות מעורבים בקהילה ולהשפיע על הכלל, לעודד למידה באמצעות פעילות מעשית והתנסות פרקטית, הבחירה מקבלת תוקף מעשי כאשר התלמידים בוחרים את התחומים והנושאים שהם רוצים ללמוד, כחלק מפיתוח חשיבה בצורה חדשנית ויצירתית.

האסכולה של החינוך הדמוקרטי עשתה עליה ארצה בסוף שנות ה 80 בזכות יעקב הכט . השפעתו רבת השנים בארץ ובעולם יקרה מפז, כפורץ דרך ומוביל רעיונות חדשניים:  IDEC, המכון לחינוך דמוקרטי, ערי חינוך, המהפכה בבית ברל הם רק חלק מפועלו.
אמנם החינוך הדמוקרטי יכול להתאים לילדים צעירים המיושמים החל מגני ילדים בגיל 4 ואילך, יחד עם זאת מצאתי מן המשותף גם בגיל הפעוטות. חלק מזה נעוץ ביסודות מתפיסתו של קורצ'אק , שאמר "המבוגר והילד הם יצורים אנושיים באותה מידה, ומתוקף כך האינטראקציה ביניהם צריכה להיות ממקום שבו יש לילד/ה זכויות ודעות שוות, ללא כפייה של מילים או מעשים רק מפאת הגיל."

זאת ועוד, בגן של 'הבית שלנו' ההתייחסות הייתה לאישיות של כל תינוק/ת פעוט/ה וילד/ה, מתוך כך נבנה התהליך השנתי הלימודי ששילב לכל אחת ולכל אחד את הקצב והמסלול האישי שלו, או שלה.
דיואי הדגיש את חשיבות הלמידה הפעילה והמעשית, שבה התלמידים משתתפים בתהליכי הבנה וחידוש. עיקר הרעיון שלו הוא הלמידה דרך העשייה, במהלכה התלמידים משתתפים בחוויות ממוקדות ומגוונות, ומנסים לפתור בעיות ממשיות ולקשר את הלימוד לחייהם היומיומיים. גישתו של דיואי מתמקדת בצרכים האישיים של התלמידים ובחשיבות החיבור בין הלמידה לחוויות החיים הממוקדות שלהם. הוא שם דגש על חשיבות ההתמודדות והיכולת לפתור בעיות, והבנת התהליכים של הלמידה כמערך דינמי שמשפיע על הפיתוח האישי והחברתי של התלמידים. לכן, הרעיונות והעקרונות שחיבר לחינוך בדגש על התמודדות פעילה והתאמה אישית, השפיעו על התפתחותה של הגישה למידה מותאמת אישית בתחום החינוך.

רג'יו אמיליה – לוריס מלגוצ'י (איטליה)
ראשית גישת רג'יו אמיליה התפתחה בסוף שנות ה- 40, בזכותו של לוריס מלגוצ'י, איש חינוך איטלקי שהיה אחד מהמנהיגים החינוכיים המשפיעים ביותר במאה ה – 20.

למרות שנחשפתי לגישת רג'יו אמיליה רק לאחרונה, מצאתי שם חלק נכבד ממהות העשייה שלי בעבר בגן הילדים. למדתי על הגישה דרך שיחות עם מחנכות הפועלות ברוח הגישה, דרך ראיונות שערכתי עם הנציגה הרשמית בישראל של רג'יו אמיליה, ד"ר נעמה צורן , גיליתי אישה פורצת דרך שבהתמדה ובעקשנותה הצליחה להביא לישראל את הגישה ולהשרישה כאן. גם דרך קריאה וסיורים וירטואלים, ואף סיור בגן ברוח הגישה 'גן וונדר', בניהולה לשעבר של מיה לן ובייסודה של נורית גילדור.

1. "זכויות" – עקרון הבסיס הוא כי כל ילד/ה הם אזרחים מלידה בעלי זכויות שוות.
   הילד הוא שותף פעיל ויכול בתוך התהליך החינוכי. המורים והמבוגרים הם מנחים ומלווים את תהליכי הלמידה.
2. "התיעוד" – התיעוד מאפשר לצוות, לילדים ולמשפחות ללוות אחר התהליכים החינוכיים, לשתף פעולה בין המעורבים ולהבין את התפתחות תהליכי הלמידה שהתרחשו.
3. "החיבור לקהילה" – אחד הסיפורים אליהם נחשפתי לאחרונה, הוא סיפורה של העיר רג'יו אמיליה בתקופת הקורונה, שהפכה את כל העיר למרחבי למידה מתוך אמונה בסיסית כי ילדים הם חלק מהמרחב הציבורי כל העיר הפכה לבי"ס, הסיפור הזה ריגש אותי במיוחד.
4. "הסביבה"  – הסביבה מותאמת לצרכי הילדים, מעודדת עצמאות ויצירתיות. , ומציעה חוויות רחבות במגוון תחומים. עקרון "המורה השלישי"  (The Third Teacher)מתייחס לסביבת הלמידה שמשפיעה על התהליכים הלימודיים והיצירתיים של הילדים.
   
   

מלכה האס וגדעון לוין (ישראל)
אי אפשר להתעלם מפועלם של שני קיבוצניקים בני ימינו, שאמנם נפרדו מאיתנו לא מזמן, אך תרומתם הרבה בגישתם לחינוך הפרוגרסיבי הישראלי תהדהד עוד שנים רבות. מלכה האס שהקימה את גן הילדים הראשון, בישראל המנדטורית, ופיתחה את המושג חצר הגרוטאות. גם גדעון לוין האגדי, שפיתח את שיטת הגן הזורם .
ההתנהלות בגן "הבית שלנו" נשענה על תורתם.

אשתף אנקדוטה קטנה בעניין חצר גרוטאות – בשנת 2011 הגיע זוג הורים להתרשם מהגן, לקראת כניסת הבת שלהם, תוך כדי סיור האם אמרה "את יודעת, האג'נדה בגן מקסימה והחדרים נעימים כל כך, אבל בחצר כל הגרוטאות האלו, הכל ישן ונראה מוזנח" לאחר שהסברתי על חשיבות הגרוטאות, עניתי לה בחצי קריצה "כשאת תהיי ילדה בגן, אשיג לך צעצועים חדשים". כמובן שהם הצטרפו למשפחת "הבית שלנו" ועד היום נשארו בקשר.

לסיום, אצרף לכאן שני ציטוטים מתוך ספרו "פעוטות פעילים – סוגיות בחינוך פעוטות" (1986) שמשקפים עבורי תורה שלמה "הפעילות האנושית היא תופעה המונחית על- ידי אותם עקרונות החלים על הטבע בכללו.  היא מורכבת מיחידות קטנות כלליות זהות. צירופיהן של אלו נעשה לפי כללי תיאום וסינכרון הנשמעים לעקרונות של סימטריה ואיזון, ובהצטרפותם יחד יוצרים את הייחוד האינדבידואלי" זאת ועוד "אם חשובה לנו עצמאותו של הילד, פעילותו היא האמצעי להבטחתה. עצמאות אינה רק צמצם התלות במבוגרים, או בכל זולת אחר. עצמאות היא הפנמה, העשרה של עולם מחשבות פנימי, הנחת יסוד ליכולת להכריע הכרעות, לסמן כוונות, לתכנן תוכניות ולפתור בעיות." חלק מהעקרונות בגישת הגן הזורם שפותחה על ידי גדעון לוין, מתמקדת בראייה השלמה של האדם ובהבנה מעמיקה של הצדדים המנטליים, התחושתיים והגופניים של התהליכים המתרחשים באדם.

פרופסור טניה ביירון (בריטניה)
השפיעה עלי מאוד והרשימה אותי במיוחד כבר מאז הימים הראשונים שהקמתי את "הבית שלנו". פסיכולוגית ילדים מבריטניה, פרופסור טניה ביירון. טראומה בחייה האישיים גרמה לה להתעניין בפסיכולוגיה.
לפני קצת פחות מעשרים שנה, פרצה לתודעה עם סדרות טלוויזיה שסיפקו לצופים הצצה להתמודדות בבית עם ילדים, הסדרות "מלאכים קטנים" ו"בית הבנדיטים" השפיעו עלי מאוד וגרמו לי להתבונן, כמו בסדרות דרך מראה חד כיוונית דמיונית משל עצמי, על עולם הילדים.
השפעה נוספת על המתודות שפיתחתי היא עד כמה חשובה מדידה והערכה החל משלב ההקנייה, דרך שלב התרגול ועד שלב ההטמעה. בזכות זאת פיתחתי כלים למדידה שעזרו לי, לצוות שאיתי ולהורים של הילדים והילדות להבין תהליכים התפתחותיים. תוכנית הטלוויזיה בריטית "Tearaways Tiny of House The "שצולמה בין השנים 2005 ל2007- ושודרה בערוץ הבריטי, מתמקדת בייעוץ וטיפוח ילדים קטנים עם קשיים בהתנהגותם, ובכלל זאת, במיוחד ילדים עם בעיות שינוי רגשיות ותפיסת התנהגות .
המטרה העיקרית של התוכנית היא לספק ייעוץ וכלים פרקטיים להורים ולצוות המקצועי בהתמודדות עם ילדים שמתמודדים עם קשיים כמו יתר פעילות, תפקוד חברתי, שינויי מצב רוח וקריאות בהתנהגותם. התוכנית כוללת סיטואציות חיות והדגמות מעשיות מתוך תהליכי העבודה עם הילדים ומשפחותיהם, וכן ייעוץ מקצועי מאמצעי תחום התפיסה התנהגותית והתפתחות ילדים.

ד"ר דבי קרייר (ארה"ב)

על פועלה של ד"ר דבי קרייר מקליפורניה ארה"ב, למדתי רק לאחרונה.  ד"ר קרייר היא מדענית בדימוס במכון להתפתחות הילד של פרנק פורטר גרהם (FPG) באוניברסיטת צפון קרולינה בצ'פל היל (CH-UNC), היא מייסדת שותפה במכון  (ERSI).
בהרצאה שנתנה באוניברסיטת חיפה, ביוני 2019, בכנס אודות: "המדד להערכת סביבת תינוקות ופעוטות" סיפרה כיצד בזכות תצפיות רבות בנכדתה, רוזי, פיתחה קרייר את המדד להערכת סביבתו של התינוק והפעוט, ואף קראה לו "סולם רוזי".
המטרה העיקרית של המדד היא להעריך את איכות הסביבה בה נמצאים התינוקות והפעוטות, ולספק מדד עבור מפעילים, באמצעות המדד, ניתן לקבל תמונה מקיפה ומדויקת יותר של איכות הסביבה ולזהות נקודות חולשה ותחומים שניתן לשפר, מה שיכול לסייע בקידום התפתחות תינוקות ופעוטות בצורה הטובה ביותר.

*********************

אחרית הדבר, קיים מגוון עשיר של גישות שנחשפתי אליהן בעבר ונחשפת בהווה, גישות מעודכנות בנות ימינו וגישות שיש לרענן את מהותן. מתוך כך פיתחתי את פועלי בעבר וכנראה שעוד אמשיך לפתח בעתיד. בעיקר למדתי לא לזלזל בשום מידע שאני נחשפת אליו, אלא להיות קשובה למידע גם אם הוא מגיע ממקור בלתי צפוי, משום שבעתיד הוא ישרת אותי בצורה כזו או אחרת.

אני מאמינה שילדים שגדלים על ערכים בריאים ובסביבה מכילה ותומכת, יפתחו תחושת מסוגלות ויהפכו למבוגרים מוסריים ובעלי השפעה חיובית.  

החזון שלי לפתח סביבות למידה מאפשרות ומעצימות לילדים ולילדות בבית ובגן.
על בסיס הערכים של תחושת 'שייכות' החוויה של הילד/ה היא "רואים אותי, אני משמעותי/ת, אני חשוב/ה ויש לי יכולת להשפיע."
ערך נוסף שבסיסו הוא 'קבלת האחר' מקנה לילד/ה חוויה הדדית של שוויון זכויות, הכלה, אמפתיה, סובלנות, כולל הסתכלות רחבה על הסביבה והטבע.
יתרה מכך, כאשר יש מקום לערך של 'גמישות במחשבה'  בעצם כל מקום נועד ללמידה, יציאה לסביבה, תהליכי למידה מתמשכים, מכל אחד אפשר ללמוד.
יחד נבנה את קהילת העתיד, נשכיל להבין כי האחריות היא משותפת קהילתית וסביבתית.
נתייחס לילדים כמנוע לשינוי חברתי, ובעתיד הילדים הללו יתרמו חזרה.

החזון שלי הוא להפוך את העולם לכזה שבו אנשים מאמינים בעצמם,
אנשים יודעים שיצליחו לעשות טוב לעצמם ולאחרים, שיש להם תחושת מסוגלות גבוהה וחוסן פנימי.

הבנתי שצריך להתחיל מההתחלה כדי שעץ יניב שפע של פירות עסיסיים, צריך להתחיל באדמה לטפח אותה לפני שהזרע נטמן. בדימוי האדמה מייצגת את המבוגרים שנמצאים בסביבת הילדים.

כך התחלתי במסע האישי שלי לעבר החזון, אני פוסעת בשבילי הלמידה, מוצאת תובנות, לעיתים מוצאת אנשים שמצטרפים לחלק מהמסע, כי גם הם מאמינים שאפשר.

**************************************************

"בכל ילד ובכל ילדה, טמונה סקרנות טבעית, שמתפתחת ליצירתיות וגמישות מחשבתית.
בכל ילד ובכל ילדה, טמונה הנעה פנימית טבעית ללמידה ולהתפתחות אישית." (אדוה רדא)