בשבוע הקרוב נראה שינויים אצל הילדים, בגין השינוי משמעותי במעבר לשעון חורף. המעבר הזה דורש מהגוף להתרגל לשעה חדשה של שינה ופעילות, וזה קצת כמו ג'טלג שאנחנו חווים אחרי טיסה – גם אם השינוי הוא רק שעה אחת, הגוף הקטנטן של הילדים עדיין מרגיש את זה וזקוק לזמן להסתגל.

במהלך השבוע שאחרי המעבר, חשוב לשים לב לחמישה שינויים אפשריים אצל הילדים:

• שינויים בדפוסי השינה – הילדים עשויים להתעורר מוקדם יותר מהרגיל או להתקשות להירדם בשעות השינה הקבועות.

• עייפות מוגברת במהלך היום – בגלל שהגוף לא התרגל עדיין למעבר, יתכן שהילדים יהיו עייפים בשעות לא צפויות.

• שינויים בתיאבון – לוחות הזמנים של הארוחות עשויים להרגיש "לא מסונכרנים" והילדים יראו פחות תיאבון או רעב בשעות שונות.

• תנודות במצב הרוח – בגלל השינויים בשינה ובעייפות, יתכנו יותר רגעי תסכול, עצבנות או רגישות רגשית, נחווה יותר התקפי זעם ותיסכול.

• ירידה ברמת הריכוז והקשב – המעבר עשוי להשפיע על היכולת של הילדים להישאר ממוקדים בפעילויות שהם בדרך כלל נהנים מהן.

חשוב להבין שמעברים בכלל דורשים מהגוף הוצאת אנרגיה נוספת כדי להסתגל לשינוי. תחשבו על זה כמו להוציא כסף ולהיכנס למינוס בבנק – ברגע הראשון עדיין אין הכנסה שמכסה את ההוצאה. באופן דומה, הגוף משקיע אנרגיה נוספת כדי להסתגל, ולכן הילדים עשויים להרגיש יותר מותשים או "מחוסרי אנרגיה".

תנו לילדים זמן להתרגל, ונסו להקל עליהם באמצעות שגרה מותאמת, הקפדה על שעות שינה קבועות ופעילויות מרגיעות לפני השינה. זכרו שהסתגלות לשינוי דורשת סבלנות וזמן – בסופו של דבר, הילדים יחזרו לשגרה הרגילה שלהם. הנה כמה רעיונות כיצד ליישם בשגרת השבוע הקרוב.

• שגרת שינה – כאשר הילדים מתעוררים מוקדם או מתקשים להירדם בשעות הקבועות, חשוב לנסות לשמור על שגרה עקבית ומרגיעה לפני השינה. ניתן להוסיף פעילויות שקטות כמו סיפור, שיר מרגיע או אמבטיה חמימה כדי להכין את הגוף והנפש לשינה. כמו כן, חשוב להימנע מתאורה חזקה בשעות הערב, שכן האור עשוי להשפיע על הפרשת המלטונין – ההורמון המסייע לשינה.
  
  
• זמני מנוחה במהלך היום – במהלך השבוע שלאחר המעבר, ייתכן שתצטרכו להוסיף זמני מנוחה או נמנומים קצרים במהלך היום, במיוחד אם הילדים מראים סימני עייפות מוקדמים מהרגיל. נסו לארגן את סדר היום כך שיכלול יותר זמן למנוחה ורגיעה, אך שימו לב לא לתכנן נמנומים קרוב מדי לשעת השינה, כדי לא לפגוע בשנת הלילה.
  
  
• התאמת זמני הארוחות – כדי לסייע לגוף להתרגל לשעות החדשות, ניתן להתאים את זמני הארוחות בהדרגה לשעון החדש. אפשר להזיז את זמני הארוחות בחלקים קטנים של 15-10 דקות כל יום עד שמגיעים לשעה הרצויה. חשוב לשמור על ארוחות מזינות וקלות לעיכול בשעות הערב, כדי להקל על השינה ולא להכביד על הקיבה.
  
  
• תמיכה רגשית – כדי להתמודד עם התנודות במצב הרוח, הקדישו זמן לשיחות קצרות עם הילדים על מה שהם מרגישים. אפשר להסביר לילדים הבוגרים שגוף שלהם עובר שינוי וזה טבעי להרגיש קצת יותר עייפים או חסרי סבלנות. תמיכה רגשית וסביבה אוהבת עוזרות להפחית תחושות של תסכול ולהגביר את תחושת הביטחון בתקופה זו.
  
  
• פעילויות מגוונות לפיתוח ריכוז וקשב – כדי לסייע לילדים לשמור על ריכוז במהלך היום, ניתן לתכנן פעילויות מגוונות המתאימות לגילם, אשר משלבות משחקים שקטים לצד פעילות גופנית מתונה. משחקי זיכרון, פאזלים, או משחקי קוביות יכולים לעזור לפתח את היכולת להישאר ממוקדים. מנגד, פעילויות חופשיות כמו משחק בחוץ יכולות לשחרר אנרגיה ולהביא לשיפור במצב הרוח.

בהצלחה בהסתגלות לשעון החורף, וזכרו שכל שינוי דורש זמן והתאמה. הסבלנות והתמיכה שלכם הם המפתח להקל על התהליך ולהחזיר את השגרה למקומה. בהצלחה עם המעבר, ושיהיה חורף חם ונעים לכולם!
ללחוץ כאן להצטרפות לקבוצת הוֹרֵי הַבַּיִת

הכל התחיל כשפעם, במהלך פגישה מקצועית רגילה, שאלו אותי בתמימות ובלי שום כוונה רעה: "כמה ילדים יש לך?". בשבילי זו היתה מכה בבטן הרכה. פתאום הרגשתי איך כל המילים נעלמות לי.

הדופק שלי נעצר, הלב התכווץ.
שתקתי. פשוט לא ידעתי איך לענות.
כל מה שהיה עד אותו רגע, לא הסתדר.
משהו בתוכי נסדק והעברתי נושא במיומנות, כדי לא לתת לאווירה להתחיל להיות כבדה.

אבל מאז לא חזרתי אחורה. החלטתי לנסות למצוא את התשובה ה'נכונה' – נכונה עבורי. כי בטח יהיו בעתיד מקרים נוספים כאלה, עוד שאלות דומות, ואני לא רציתי להיתפס שוב לא-מוכנה.

אני שכל חיי נמצאת בעולם הילדים, אבל לי עצמי אין ילדים משלי.
אני רוצה להיות אמיצה ולהביא קול שלא קיים בחברה הישראלית אני תוהה איך זה יכול להיות.
מבינה שהסיפור שלי הוא כבר מזמן לא ייחודי או חד-פעמי.

החלטתי לא רק לכתוב על זה אלא גם לעמוד על במה (עדיין רועדות לי הברכיים כשאני רק מדמיינת את זה!) ולהרצות במשך שעה + זמן לשאלות, מול קהל חי חשוב לי העלאת-מודעות לתופעה המתרחבת בישראל ובעולם, של להיות "אמא בלי ילדים".

כן, אני מעזה היום לפתוח דלת לעולמי הפנימי.
תהליך ממושך שמתחיל בכאב, בהמון חוסר-ודאות ותחושת בדידות עצומה, וממשיך בהתמודדויות מורכבות, אך גם בצמיחה רגשית ופיזית .

♡ סיפור אישי מעורר תקווה גם במקום שנראה הכי חשוך.
♡ השליחות שלי היא לתמוך במי שעוברת את המסע הדומה לשלי, זהה או אחר, בסביבתה הקרובה ובמערכת כולה.

שאף אחד לא יישאר אדיש לנושא המשמעותי הזה, שלא מקבל מספיק כיסוי (שלא לדבר על התמודדות עם דעות קדומות ולחץ חברתי) ובעצם כולנו יכולים לקבל השראה להאמין בכוח פנימי שלנו, דרך המודל הזה.

אני כותבת את המילים וחוששת לפרסם, אבל יש לי צמרמורת של התרגשות כי אם אעזור אפילו רק למישהי אחת ואהיה בשבילה השראה, עשיתי את שלי!
מחכה לראות אתכם בהרצאה, שמחה שקראתם, ותודה לכל מי שאפילו רק שוקל להצטרף אלי למסע של גילוי, כח והתפתחות רגשית, לקראת ההרצאה הראשונה ואחריה.

"אמא בלי ילדים" – הרצאתה של אדוה רדא | הכניסה חופשית בהרשמה מראש
שלישי, 19.11.24 בשעה 20:00 | אולם ספי ריבלין, מתנ"ס קריית השרון, נתניה.

הכניסה חופשית בהרשמה מראש
https://did.li/VZ2lC

להצטרפות לקבוצה מיוחדת שבה אשתף בתחושות, בקשיים וברגעים שעיצבו אותי והובילו אותי להכיר בעוצמה שבלחשוף, לבטא ולהתחזק. כי כבר הבנו כולנו שהכוח להתמודד הוא קודם כל ב-ביחד קישור לקבוצה שקטה https://did.li/Cz0Hw

ראיתי ילדים "קטנים" שהצליחו לשחרר מבוגרים "גדולים" מהחבלים שקושרים אותם לדפוסי חשיבה מקובעים. בזכות כוח הרצון וההתמדה, בזכות הנחישות והפתיחות ללמידה חדשה.

במסע האישי שלי, פגשתי ילדה עם פיגור ואוטיזם שאמרו עליה שלא תדבר ולא תשלב חברתית, היא צמחה להיות "דברנית", מהממת ותקשורתית עם חברים. פגשתי ילד שאמרו עליו שיש לו הפרעות קשב, דיסלקציה, דיסגרפיה והוא לא יצליח בלימודים, אך הוא הצליח לסיים שני תארים אקדמיים. פגשתי ילדה עם CP (שיתוק מוחין) שאמרו עליה שלא תלך, והיא רצה בקלילות.
המשל של איזופוס,
על האריה והעכבר,
מהדהד בי שוב ושוב.

ככה זה עם ילדים, יש להם מסוגלות לכרסם בחבלים.

מתי זה מתאפשר? כאשר אנחנו המבוגרים ה"גדולים" נמצאים באי-עשייה, כך אנחנו מפנים מקום ומאפשרים לילדים להוכיח את עצמם, להראות לנו את צורת החשיבה המיוחדת שלהם. זה דורש מאיתנו אומץ לשחרר את הצורך בשליטה ולתת להם את החופש לגלות את הפתרונות שלהם בעצמם.

אשתף מקרה פשוט על הורים לילדה בכיתה א' שהייתה מאוד תלויה בהם לכל דבר, מהלבשה ועד אכילה. ההורים שלה תמיד רצו לעזור ולתמוך, אך למעשה נוצרה תלות גדולה של הילדה בהורים.
לאחר תהליך של ליווי שבו ההורים של הילדה למדו לעצור, להתבונן מהצד, לשאול שאלות ולהקשיב לרעיונות היצירתיים של הבת שלהם. הם גילו שהילדה מסוגלת לעשות את הדברים האלה לבד, רק פשוט בדרך אחרת ושונה.

כשאנחנו מתבוננים מהצד, נותנים להם את הכלים ולא מתערבים יותר מדי, אנחנו מאפשרים להם לפתח את הביטחון העצמי והעצמאות שלהם.
כך גם אנחנו נוכל ללמוד מהם,
ללמוד לסמוך,
ללמוד להרפות,
ללמוד לשחרר.
שהרי, אם נסמוך עליהם ונאמין בהם, הם יצליחו לכרסם את החבלים בדרך שמתאימה להם.

במשך כ – 15 שנים כשהיה לי גן ילדים,
אמרו לי "וואו כמה לימדת את הילדים".
אך למעשה הם אלו שלימדו אותי.
תודה לכל ילד ולכל ילדה שפגשתי בדרך.

מדריך לשיפור ההורות,
במטרה להשפיע לטובה על התפתחות ילדים.

הספר כולל קוד QR עם גישה לעזרי המחשה המעשירים את חווית הקריאה בצורה אינטראקטיבית ונוחה.
בספר תקבלו כלים פרקטיים לניהול עצמי, להעצמת חוסן רגשי ותחושת מסוגלות אישית, באמצעות מגוון משחקים התפתחותיים.

כל זה מוצג בשפה בהירה ומרתקת שתוביל אתכם להבנה עמוקה יותר של הדינמיקה המשפחתית,
במטרה לעודד זמן משותף איכותי ולשפר מערכות יחסים בבית.
מדובר בגישה חדשנית ומעמיקה שתשנה לכם את החיבור לילדיכם.

בעזרת סיפורי ילדים מרתקים ומלמדים, תמצאו דרך לפענח את הצרכים של ילדיכם ולהעניק להם תמיכה משמעותית.
תגלו את אומנות ההתבוננות וההקשבה בהורות.

כאן ניתן לרכוש את הספר

תמצית הפרקים:

♡ להתבונן – בפרק הראשון נתייחס להיבטים התפתחותיים, דרך סיפורי ילדים. בפרק יש דגש על התבוננות פאסיבית ככלי ללמידה על עולמם הפנימי של הילדים.

♡ להקשיב – בפרק השני כהשלמה להתבוננות, נתייחס להקשבה פעילה. בזכותה ניתן לקיים שיח משמעותי עם ילדים ולקדם שלוש מיומנויות לפיתוח עצמאות.

♡ לפעול – בפרק השלישי מוצעת פרקטיקה ליישום בבית באמצעות ‘חוג משפחתי’.

כאן ניתן לרכוש את הספר

כאן ניתן לרכוש את הספר

הורים רבים חווים תסכול משום שהפעוט, או הפעוטה בבית החליטו לחגוג באמצע הלילה. לעיתים הם דורשים מהגן להפסיק את שנת הצהרים, בתקווה שזה יעזור ללכת לישון מוקדם יותר. האמנם?

ראשית, אתייחס לשנת צהרים. שנת צהרים חשובה וחיונית להתפתחות תקינה, לכן ממליצה לא לדלג עליה. דווקא מניעת שנת צהרים עלולה ליצור ערנות יתר. "הילדה שלי בת שנתיים. מתוקה, מצחיקה והיפרית, לפעמים היא מסוגלת ללכת לישון בעשר בלילה למרות שלא ישנה אפילו צהרים, קופצת כאילו יש בחוץ מסיבה". לעומת זאת, כאשר הגוף מקבל 'מנות סדורות' של מנוחה והרפייה, היכולת להתמסר לשינת לילה תהיה גבוהה יותר.

המשמעות הרגשית של שינה בכלל ושנת לילה בפרט, היא היכולת להיפרד, לשחרר, להרפות. לכן, ממליצה לבדוק האם יש עוד פעמים שבהם קשה להיפרד, לוותר, לשחרר. למשל, על צעצוע או לוותר על תור במשחק חברתי. האם יש צמידות לחפץ כמו בובה או שמיכי? האם עדיין יש שימוש בהתנהגויות "תינוקיות" למשל כמו בקבוק במיטה לפני השינה. פעוטות יכולים 'להתפנק על בקבוק' אך לא במיטה, אלא בספה או בפוף. גם עדיף לא סמוך לשנת שינה, אלא סמוך לזמן הארוחה כקינוח לארוחת ערב.

לפני שנגשים לפתור את הבעיה, מומלץ לזהות את דפוסי ההתנהגות באמצעות מעקב ניטרלי ומדיד, שאינו מוטה רגשית.
לאחר מכן, יש לחשוב כיצד לתת מענה שכולל שלושה היבטים: בפן ההתנהגותי, הפיזי והרגשי. המענה מקנה כלים להרפות ולשחרר, לדעת לנוח ולהשתעמם עד לכדי הירדמות טבעית. כדאי להקנות את הכלים דווקא אחה"צ בזמן הערות ולא כתגובה בהולה לשעת לילה מאוחרת.

למשל, להתחיל לדבר את השפה הזו בבית כשצריך לוותר על צעצוע, לסיים משחק וכדומה. בנוסף כדאי לתמוך את הפרידות במהלך אחה"צ באמצעות משחקי מגע ומשחקי קשב, הכוללים שחרור והרפייה של הגוף ושל הנפש. כמו כן, לנרמל רגשות שליליים, לאפשר לחוות מנעד של רגשות של עצב ותיסכול כאשר מוותרים על הצעצוע.
כל זאת כמובן בנוסף לשגרת הכנה לשנת לילה שבה מייצרים אווירה מתאימה לשנת לילה.
לכאורה, הדרך נראית קצת ארוכה, אך מאוד יעילה ונותנת מענה עמוק ואיכותי לטווח הארוך.
עזר לך להבין את הילד/ה שלך טוב יותר?

בחוג בית להורים שואלים הרבה שאלות, למשל "הילדה שלי כבר עשתה פעם פעמיים בסיר אבל אין לה רצון להמשיך לעשות בסיר, מה אפשר לעשות??"  שאלה נוספת שחוזרת על עצמה – "האם יש הבדל בין בנים לבנות?" או "האם יש גיל שצריך להתחיל? והנה שאלה שנשאלתי לאחרונה – "אני מאוד מבולבלת, הוא מבקש אומר לי אחרי שעשה "עשיתי פיפי" האם הילד שלי מוכן ובשל לזה?

תשובתי הייתה "יופי, נשמע שהוא בכיוון הנכון כשהוא אומר "עשיתי פיפי" זה אומר שהוא חש את הגוף שלו, זו התחלה של מודעות גופנית, שזה השלב השני בתהליך. צריך לעודד אותו לזהות את הפיפי רגע לפני. כלומר, איך זה מרגיש בגוף? ממש לתת לו כלים להבין את הגוף שלו."

בכלל כדאי להתייחס לכל העניין כתהליך התפתחותי של מודעות אישית ולא זבנג וגמרנו.
יש לכך 4 שלבים מובהקים, והם:

שלב ראשון והכי חשוב בעיני זה 'חשיפה', זה יכול להימשך למעלה מחודש. רק לחשוף את הפעוט/ה למי שעושה פיפי בשירותים, בגן זה יותר קל כמובן. לשלב הזה אפשר לצרף גם סיפורים, יש שפע של ספרים בנושא, אך ממליצה במינון נמוך ולא לדחוק מידי, על מנת שלא ליצור לחץ שעלול לגרום לפעוט לברוח מההתמודדות.

השלב השני קורה בהמשך, לעיתים במקביל – והוא שלב  'מודעות גופנית'. כלומר, בכל הזדמנות לאפשר לפעוט להיות מודע לגוף שלו. למשל, כאשר מחליפים טיטול לשאול – מה יצא לך? קקי או פיפי? הרבה או קצת? דוגמה נוספת למודעות לגוף קשורה לקינוח אף. אפשר לסמן עם האצבע של המבוגר על עצמו מתחת לאף ולשאול – מה יש לך מתחת לאף? באופן אוטומטי הפעוט יניח אצבע מתחת לאף ויחוש נזלת. להמשיך להוביל בשאלות מה לעשות? תראה לי איך אתה מקנח? וכו'. המודעות הגופנית היא מפתח להצלחת התהליך בהמשך.

שלב שלישי – 'בניית מוטיבציה' באמצעות סוּגֶסְטִיָּה (בעברית הַשָּׁאָה), בהנחה שהשלבים הקודמים התקיימו, בכל פעם שמחליפים טיטול מומלץ להשתמש במשפטי סוגסטיה, שמשפיעים על הלך רוחו של הפעוט, תומכים בבניית המוטיבציה שלו לפעולה. למעשה, זה כאילו להגיד את העתיד בהווה, כלומר – "אני רואה שעשית קקי, כשתרצה אפשר לעשות קקי/פיפי בשירותים."
ככל שתרבו להגיד משפטים כאלו, המוטיבציה תתחיל לצמוח ולתת אותותיה.

שלב רביעי ואחרון – 'לזהות הזדמנויות', זה שלב יחסית קצר מאוד משום שכבר יש בשלות. זה קורה כאשר אתם שמים לב לגוף של הפעוט/ה שנע בחוסר סבלנות, או מתרחק לצד. זו הזדמנות טובה לשקף את המצב ולשאול – אתה רוצה לנסות ללכת לשירותים?

בתחילת השלב הזה, אפשר רק לעמוד בחלל השירותים ליד האסלה. ככל שפעוט, או הפעוטה מוכנים לכך, יש להציע לשבת על האסלה. הסיבה שילדים אוהבים לשבת על סיר, משום שפיזית הם חשים יציבות. מוטב לתת לעניין היציבות הפיזית תשומת לב מלאה, לכן עדיף לשים מקטין אסלה ולוודא שכפות הרגליים נוגעות במשטח המדרגה והן יציבות.
בד"כ ומניסיון רב שנים עם פעוטות, מעט מאוד אחרי השלב הזה הם מרצונם וביוזמתם הופכים להיות "גמולים", ללא פיספוסים.

ומה בעניין הילדה שניסתה לעשות בסיר וכעת מסרבת?
ממליצה לנסות להבין על מה זה נשען? כנראה שיש משהו (סמוי מן העין של ההורה) שעדיין לא מספיק בשל אצל הפעוטה. כדי להתחיל להבין, הייתי מרחיבה את החיפוש – למשל, איך התזונה שלה? האם מצומצמת ודלה? האם היא מפרידה אוכל בצלחת? האם שותה מספיק מים? איך היא מבחינת תחושתית (מרקמים ומגעים) האם יש איזה קושי עם וויסות חושי או רגשי? איך היא מתמודדת רגשית עם פרידה מצעצוע, או משחק?
אחרי מעקב סדור והתבוננות עמוקה, ניתן לזהות דפוסי התנהגות שמעכבים אותה ומשם הדרך קצרה למענה המתאים עבורה.

מתי הגיל הנכון להתחיל? ומה ההבדל בין בנים לבנות?
הגיל הנכון, מותאם אישית לכל ילד ולכל ילדה, ללא קשר לעונה בשנה. ההמלצה הכי טובה היא לשים לב לרמת הקשב הגופני של הילד/ה שלך.
בעניין בנים מול בנות, בדרך כלל לילדים קל יותר עם השליטה בפיפי. בגלל המבנה הפיזיולוגי, לבנים קל יותר לעשות פיפי וקשה יותר לעשות קקי באסלה. פעמים רבות, כיוון שבנות יושבות גם כשהן עושות פיפי, אז המעבר לשלב הבא קל להן יותר.
לקראת סיום, טיפ קטן לגמילה מטיטול לילה. לאחר שיש שליטה מלאה במתן צרכים, אפשר לעבור לשלב הסוגסטיה כהכנה לגמילה מטיטול לילה. כדאי לעשות זאת דווקא בבוקר, לבדוק מצב הטיטול "אני שמה לב שהטיטול רטוב מפיפי מהשינה, אולי מחר הוא יהיה יבש" כך בעדינות וברגישות לבנות מוטיבציה ללילה שיבוא.

בהצלחה, ו…. שתפו איך הולך

מה המקום המשותף שכולנו היינו בו? זהו אינו מקום פיזי, אלא מקום בזמן
המקום שנקרא "ילדות" זה המקום היחיד שכולנו היינו בו פעם.
הילדות, השפיעה על מי שאנחנו היום.
על מה עשינו עד כה? ועל איך אנחנו השפענו על אחרים?

יש דבר אחד שמשותף לנו בילדות, זהו צורך קיומי וחיוני, הרצון שישימו לב אלינו * שיראו אותנו * שידעו שאנחנו חשובים ומשמעותיים * שהדעה שלנו נחשבת * בעיקר למבוגרים שנמצאים בסביבה שלנו.

לעומת המשותף, יש כל כך הרבה שונה, משום שכל אחד וכל אחת הביעו את הצורך הקיומי הזה בדרך אחרת, שונה ומיוחדת. לעיתים הדרך שבחרנו כדי להביע עצמנו, משמשת אותנו מאז הילדות עד היום.
אולי נעצור לרגע ונתבונן מנקודת המבט שלנו היום על ילדים, שהרי 'מחר' הם יהיו המבוגרים שימלאו את העולם, ו… איזה מן עולם זה יהיה?
אולי כך נזכור מה באמת חשוב שיקבלו מאיתנו המבוגרים.
האם אנחנו מעניקים להם כלים עם ערכים חשובים לחיים?

למשל, יש ילדים שהם חוקרים כל דבר, רוצים להבין איך זה עובד, מפרקים, בודקים, מנסים. מה קורה כאשר המבוגרים בסביבה כועסים על אותו ילד, או ילדה כי משהו נשבר או נהרס בבית? מה המסר שהם מקבלים מאיתנו המבוגרים?

דוגמה נוספת היא ילדים שיושבים בצד וכאילו כלום לא קורה איתם. לעיתים למבוגרים יש נטייה לעודד אותם לעשייה במשפטים כמו "למה אתה בצד כל הזמן? קום לשחק עם חברים", אך הילדים ההם מתכנסים עוד יותר פנימה לתוך עצמם. בעצם, מה המסר שאנו המבוגרים שולחים להם בתגובה שלנו?

כדוגמה אחרונה אתייחס לילדים שלעיתים נראים כמוחצנים, אולי אף חצופים. ילדים שנראים מאוד פעלתניים, לא אוהבים שאומרים להם מה לעשות, הם רוצים לבד.
מאוד דומים לאותם ילדים שכל הזמן בקופצנות וטיפוס על כל דבר.
מה המסר שהם מקבלים מהמבוגרים שנוזפים בהם?

האם אפשר לפתח את ההתנהגויות הטבעיות שלהם לחוזקות שישרתו אותם בעתיד?
התשובה היא כן, אפשר בהחלט. בעזרת התבוננות מזווית אחרת בילדים אפשר לראות כיצד האתגר הופך לחוזקה. התבוננות זו עוזרת להבין את הצורך הפנימי של הילד/ה כך שבזכות ההבנה ניתן לחזק את הדפוס ההתנהגותי לכדי כישרון.
איך אפשר לעודד חקר וסקרנות? כך שאולי יום אחד היא תהיה מדענית?
איך אפשר לעודד ישיבה בצד והתבוננות? כך שאולי יום אחד הוא יהיה עיתונאי? או אנתרופולוג?
איך אפשר לעודד פעלתנות וחוצפה? כך שאולי יום אחד היא תהיה יזמת ומנכלי"ת?
איך אפשר לעודד קפצנות וטיפוס? כך שאולי יום אחד הוא יביא מדליה אוליפית?

ההתבוננות הזו גורמת לי להגיע ללב ליבם של ילדים וילדות. בזכותה אני קשובה גם לצרכים נוספים שלהם ופועלת ככל שמתאפשר לי עבורן ועבורם.

כשאני עוצרת להתבונן, גם נזכרת בילדותי שלי…. כמילותיו של אהוד מנור

"דֶּרֶךְ עֵינַיִךְ בַּת,

אֲנִי רוֹאֶה וּמְגַלָּה שׁוּב עוֹלָם.

דֶּרֶךְ יָדַיִךְ אֲלַמֵּד

לָגַעַת שׁוּב בְּגַלֵּי הַיָּם.

דֶּרֶךְ שְׂפָתַיִךְ בַּת,

טַעַם חָדָשׁ לְמִלִּים.

וְאִתְּךָ שׁוּב אֲגַדֵּל בְּלִי לַחֲשֹׁשׁ –

אֲנַחְנוּ כְּבָר בְּנֵי שָׁלוֹשׁ.

זוֹ יַלְדוּתִי הַשְּׁנִיָּה…"

כולם אוהבים את הים בקיץ, אך כשהולכים לים בחורף אפשר למצוא כמה ח'ברה אמיצים עם גלשן. מעיזים להיכנס למים הקרים, לרחף בקלילות מעל המים בעזרת הגלשן שלהם. כשאני הולכת לים בחורף, אני מתבוננת בהם בהערצה ובמחשבות "ככה גם אני רוצה".

אני גולשת מתחילה בעיקר משתעשעת במים הרדודים, משווה עצמי לתינוקת שהתחילה את שלב הזחילה וחולמת על הליכה וריצה. כך חולמת שאולי יום אחד, עם הרבה התמדה אהיה כמו החברה ההם ה – גוֹלְשִים….

גלישה בים זה משהו אישי עבורי, אני מקבלת השראה מהחוויה ונהנית לקחת תובנות לעולם הילדים. הפעם אתמקד לא בהצלחות ובהישגים, אלא דווקא בקושי ובתסכול.

יציבות – לתינוק לוקח כשנה פלוס לעבור משלב שכיבה על הבטן לשלב העמידה וההליכה. אני סוג של תינוקת בעולם הגלישה. מעניין כמה זמן ייקח לי לייצב עצמי לשלב "העמידה" בעולם הגלישה? מעניין כמה זמן לוקח לילד/ה לייצב עצמו כשמגיע לגן חדש, או לכיתה א'. בעצם כל שינוי הוא למידה של משהו חדש. לוקח זמן ללמוד ולהסתגל עד כדי לחוות תחושת יציבות בעולם החדש.

לחוות אי הצלחה – בים יש כל כך הרבה נפילות ואי הצלחות. כל פעם ליפול ולקום מחדש, כל פעם להיות מתוסכלת, ובכל פעם לאסוף את עצמי ולהתקדם לגל הבא. איך עושים את זה כשחווית 'אי-הצלחה' קורית שוב ושוב. מה קורה לאותם ילדים שמנסים ולא מצליחים, מנסים ונכשלים? איך הסביבה שלהם רואה אותם? איך הם תופסים את עצמם? מה קורה לאותם ילדים מתוסכלים שלא מצליחים לאסוף את עצמם? איך עוזרים לילד/ה למצוא את המנוע הפנימי? כך שיוכלו לאסוף את עצמם לניסיון הבא?

מעברים – על מנת להצליח לעמוד על הגלשן ולגלוש, יש צורך לעבור ממצב של שכיבה למצב של עמידה. לכאורה נראה פשוט, אך לא כך הדבר. משום שכל שלב צריך לייצר יציבות מחודשת. מצאתי שאולי כדאי לי להתמקד בשלבים. כלומר, לראות את השלבים והמעברים שביניהם, בכל שלב להיות הכי טובה שאני מסוגלת ויכולה… ואז לעבור לשלב הבא.

רק ש… "מעבר" הוא שלב בפני עצמו.
זה מאוד בולט אצל ילדים שיש להם קושי במעברים, איך עוזרים להם להבין את 'המעבר' ולצלוח אותו? יש מגוון של סוגי מעברים. למשל, מעברים גדולים כמו 'מעבר' לקראת כיתה א'. או מעברים קטנים, יומיומיים כמו 'מעבר' למקלחת, או 'מעבר' לשנת לילה, או בבוקר 'מעבר' מהבית לרכב וכדומה.
המלצה? תשהו עם הילד/ה במעבר, תאפשרו לעצמכם ולילד/ה נוכחות בלי שיפוטיות של "יאללה, צריך להתקדם" תכילו את הרגע, בלי מילים, רק להיות שם. תגלו שלפעמים אחרי רק כמה ליטופים, יש התעוררות של הילד/ה ובשלות טבעית להתקדם לשלב הבא.

נפילות – כאן זה מסר חשוב, ליפול במים רדודים! הרי בכל תהליך למידה יש נפילות, חשוב שיהיו נפילות. למה? כי ככה לומדים לתקן ולשפר לפעם הבאה. לכן, בעולם הילדים חשוב לאפשר להם ללמוד בסביבה שמאפשרת נפילות ב"מים רדודים".
כלומר, סביבה בטוחה שמעודדת נפילות, אי הצלחות וטעויות.
סביבה שמאפשרת לחקור ולסמן מה אפשר לשפר. סביבה שמאפשרת הקשבה ללְמִידָה טִבְעִית.

כל המסקנות הללו קורות בינתיים ואני רק במים הרדודים…
חכו חכו איזה תובנות יהיו לי כשאצליח לעמוד ולנוע על הגלשן בקלילות

המושג "פרידה" מקבל משמעות רחבה ועוצמתית שמהדהדת בגוף של הילדים. לא צריך להסביר, אלא לחוות. החוויה הרב ממדית משפיעה על כל אחד מהילדים ומהילדות – זו המשמעות של לְמִידָה טִבְעִית. חוויה שלמה ועגולה, בדרכים שונות ומגוונות.

נושא השבוע הוא פרידה והכנה לגן החדש, כחלק מתוכנית פדגוגית שכתבתי לגני ילדים. בשבוע הזה הילדים חוו בדרכים שונות מהי חווית פרידה, מה הרגשות שצפים כאשר חווים פרידה. המטרה בתוכנית היא פחות לדבר על זה, אלא יותר לחוות את זה. באמצעות משחקי תנועה, משחקי תקשורת, משחקי קשב ומשחקי תחושות.

כך הגיע המצב שילד בן שלוש מסוגל לספר לאמא שלו שהוא מפחד. בעצם הוא הביע רגש, אמנם רגש לא נעים, אפילו רגש שכולנו היינו שמחים להימנע ממנו, אך זה בהחלט נפלא – היכולת להביע רגשות.

"מה עכשיו?" שאלה האמא. "איך אני עוזרת לו להתגבר על הפחד שלו. מה להגיד לו?"

בהתחלה התשובה שלי נשמעה לה מוזרה "למה את צריכה לעזור לו להתגבר על הפחד שלו? המשכתי לשאול בעדינות וברגישות "…אולי כדאי שיישאר במקום של הפחד? מה את חושבת שיקרה אם הוא יישאר שם קצת?"

בהמשך השיחה, האמא הבינה עד כמה חשוב לאפשר לו להיות עצוב ומפוחד, לאפשר לו לחוש את הרגשות השלילים שאף אחד מאיתנו לא אוהב. הרגשות הללו צפים, משום שהוא חש שהאדמה זזה לו מתחת לרגליים, פתאום הקרקע לא יציבה, המקום הרגשי לא יציב ולא בטוח. מה עושים?

חלק מהליווי להורים וגם מהליווי לגננות, הוא לתת כלים למרחב של אפשרויות. כלים שבהם ההורה, או הגננת עוזרים לילד/ה למצוא את התשובות.

דרך אחת יעילה, היא באמצעות העמדת שאלות נוספות מול הילד או הילדה, שאלות שמעוררות סקרנות ורצון לחקור עוד על רגשות שהילד מרגיש, על זיכרונות מהגן שעוזבים, על תמונה עתידית אל הגן שהולכים אליו.

זו באמת שאלה שהרבה הורים שואלים, מה הביג דיל? למה בכלל להגיד לילד/ה לא?
האמת, צודקים! אף אחד, גם אנחנו המבוגרים, לא אוהבים לשמוע את התשובה לא.

אז בכל אופן, איך אפשר ללמד ילדים להתנהג בתוך הכללים של הבית, של הגן, של ביה"ס, או אפילו בהמשך – כאדם בוגר כללים של החברה? איך אפשר ללמד ילדים לקבל שהתשובה היא "לא" מבלי להתפרק?

ניהול עצמי, הוא כלי חשוב מפיתוח העצמאות בגיל הרך.
אמנם האתגרים משתנים עם הגיל, אך הערכים והעקרונות נשארים זהים.

לכן, חשוב לתת הרבה כבוד לילד/ה והרבה אמפטיה, אפשר להציב גבולות ברגישות ונחישות. בלי להפחיד, בלי לאיים, בלי ליצור התנגדויות. פשוט לדבר עם הילדים בגובה העיניים וליצור סביבה של שיתוף פעולה לא ״כי ביקשתי״ אלא לשתף את ההיגיון של כללי ההתנהגות בבית. ילדים יודעים להיות הגיוניים כשהגיון פשוט.

למה הדבר דומה?
בתוך הקירות של הבית עוברים צינורות של מים וחשמל. על הקירות מבחוץ, לא רואים את הצינורות משום שהם בתוך הקיר. הקיר נראה לנו "קיר". יש בתים שבהם הקירות מחוספסים, או חלקים, יש כאילו צבועים בצבע דרמתי, ויש בצבע שקט. מה שאנחנו רואים זה את החיצוניות של הקיר.

כך למעשה גוף האדם פועל. בתוך המוח יש חיווט חשמלי, החשמל מתפרס בכל הגוף שלנו עד קצות האצבעות. החיווט החשמלי שבמוח מנתב את הפעולות שלנו, ההתנהגויות והרגשות.

כפי שההבנה קיימת לגבי הקיר ועניין החיווט החשמלי שבתוכו, כך גם צריך להבין את עולמו של הילד ועולמה של הילדה. לראות את הילדים מבחוץ זה לא מספיק, צריך לראות את הילדים מבפנים. כלומר, להבין מה קורה בתוך המחשבה שלהם, לעזור להם לנתב את הפעולה מבלי לפגוע בהם או להחליט עבורם.

ככל שילד, או ילדה יחושו שדעתם חשובה, שהם מסוגלים להחליט לבד, שהם אחראים על עצמם, כך ייטב לאותו ילד, או ילדה. יתרה מזאת, כך ייטב גם לסביבה בה הם נמצאים.
שהרי ילד עצמאי הוא ילד שאינו תלותי. ^(*)

ילד עצמאי הוא ילד שיודע להתמודד אתגרים וקשיים, שיש לו היכולת לדחות סיפוקים, עם ניהול זמן וקבלת החלטות. חלק בוודאי יאמרו שהכל טוב ויפה, אבל זה נשמע מתאים לסדנה למבוגרים. אז תתפלאו – גם ילדים צריכים להתמודד עם כל המרכיבים של עצמאות. למשל, כשנגמר הזמן לשחק וצריך לאסוף צעצועים. או כשילד רוצה עוגת שוקולד עכשיו, רגע לפני ארוחת ערב.

לסיכום אדגיש, חינוך בגיל הרך הוא משמעותי ומשרת את הילדים גם בטווח הארוך.
המוח בגיל הרך מתפתח ולומד את דפוסי החיים לעתיד.
ככל שנשקיע היום בילדים שלנו, כך הפרי של העתיד שלהם יהיה עסיסי ופורה.

(*)  עוד על ילד/ה תלותי, בכתבה "כלים לעצמאות בגיל הרך".